לא בא לי לרשום פוסט דיקאוני  כי גם ככה  אני לא בדיכאון LIVE THE LIFE סתם מעצבנים אותי אנשים מבואסים,  בחוץ קר, אתמול כוסעמוק קפאולי אפילו הילדים שעדיין  בתיכנונים  איך בישראל  יכול ליהיות כזה קור.

למה ליהיות מבואסים? וזה במיוחד ילדים שלומדים בבית ספר  תמיד ידעתי ש בית ספר זה מקום  מפחיד,תגידו מענים אותכם שם? למה לעזזל לחזור הביתה כל יום עם פרצוף של 9 באב הביתה? אני מבין הרבה ממכם ניפגעים שם מינית מהמורות החולות מין שניכנסות לכיתה וישר על הבוקר "אני רוצה אצבעות, עוד אצבעות.."   גם אני עברתי התרדות מיניות מהמורות שלי  מסכים איתכם חברה  אבל עדיין למה הדיכאון? ומה זה התופעה המתפשתת הזאת של ה EMO זה מפחיד אנשים כבר שנים שהם כיימים ולמרות שהם חותכים, מנסרים אוכלים וכו' את הורידים שלהם.  הם לא מתים זה מין תופעה נירחבת של מוזוכיסטים מתלמדים שלא הולך להם להיתעבד, פשוט הומואים.

(בזמן שאני כוטב את הפוסט הזה כבר תכנתי חפיסת גפרורים כן המינהג המגונה הזה של לעיסת גפרורים, גם אצלי יש אותו)

מחר שוב חוזר לבסיס  שלי בלוד   עוד שבועה של חוסר מעס לאכל על חשבון הצבא... אמה שלי כבר מכתה "י" רצתה את זה שתבינו גם כמצנית וגם עצלנית  אין לה כח לבשל אוכל.

מה קורה היום לנשים אף אחת לא יודעת לבשל כולם רק עושות קרירה. ואז כשאתה מבקש ממנה להכין אוכל היא מפילה הכל על שיוויון זכויות  ואומרת ש גם אני צריך להכין אוכל. כוסעמוק גם  כל הכסף שלן הולך על בגדים ו קוסמתיקה ועוד לוקחות מהגבר כסף למסאג'ים וגם לא רוצות לבשל מזה הדבר הזה... גבר צריך מספר דברים: אוכל,סקס, ויחס  אז מה יוצא לנו פה בגלל הקריירה את לא בית את מתעייפת  אין לך כח לסקס (כעב הראש)  אין יחס כי את חוזרת מאוחר, ואוכל את לא יודעת להכיון כי כל החיים שלך למדת משפטים. 

משהוא קטן ש קפץ לי לראש אולי כצת מבאס אבל בכל זאת...

אין להם שמות

אומרים שלכל דבר יש שם, אפילו נאמר שלאדם יש שלוש שמות"האחד נתנו לא אביו ואמו..."(אתם בטח מכירים)

כנירא שזה לא תמיד נכון. כאשר יש אותו אדם פשוט אחד מהשורה פורץ לבית בוער כדי להוציא ילד בן 5 ,באותו רגע אין לא שם, או אותם האנשים שהלכו ולא חזרו, הלכו כדי להגן על ערצם בידיעה שרובם לא יחזרו, גם להם לא היו שמות, אותו חייל מהמחלקה שקופץ על רימון עם גופו כי הוא יודעה שהחברים שלו לא יספיקו להיתרחק למרחק בטוח, אותו אב שצועק בעבודה כי בגלל הרעש לא שומעים אותו ובלילה חוזר עייף ובקול צרוד שר שיר ערש לבת שלו, כל אותם אנשים שבחרו לסכן את החיים שלהם יום יום כדי אנחנו נישן בשקט, אותם השניים שיושבים בלילה על הספסל ו נהנים רק מהעובדה שהם ביחד, גם להם אין שמות  וגם לכל האלא שהולכים מסביב...

טוב אולי אני טועה אולי כן  יש להם שם כנירה השם הוא פשוט "בני אדם"...

אנציק אי נורא אוהב אותך נשמה שלי!

בכל נשימה בכל דפיקת לב.

בכל שימחה בכל כאב.

רוצה להיות איתך, כי סתם,

כי אני אוהב אותך!

להיסתקל דרך החלון הרטוב על העולם שבחוץ ולתאר את עצמך שם בין כל השלוליות ממש בעמצא הכביש ככה לעמוד מבלי שאף אחד ישים לב אליך המכוניות עוקפות אותך אנשים גם. טיפות, יורדות על החלון כמו הדמעות על פנייך.בחוץ קר בדיוק כמו בפנים, בדיוק כמו בלב. האדים על החלון... עם האצבע אני כותב את השם שלך על החלון, מצייר לב, ואז, ואז מוחק עם היד. פעם נוספת עני מדליק סיגריה לוקח כמה נשימות עמוקות מרגיש את העשן עובר בגוף ומחממם את הראות... את הראות אבל לא את הלב. אני יודעה שאת לא אוהב כשאני מעשן, את לא מבינה שזה מרגיעה, כמו שאת לו מבינה עוד הרבה דברים אחרים. ממשיך להיתבונן ברחוב השומם, לגימה מהקפה הרותח... קוסעמוק! זה באמת רותח אבל זה עדיין לא מחמם מבפנים. נימעס! נימעס מהכל אני עייף וקר לי!!! בא לי צעוק, לצעוק כך שאף אחד לא ישמע, לצחוק, לצחוק כשכולם בוכים בא לי להפסיק הכל SAVE & EXIT GAME פשוט ככה כאילו אין מחר.

לא סיפור אמיתי ולא קשור אלי כדי שלא תבינו לא נכון, למרות שאני בדיכאון  (פעם ראשונה מאז גיל 15 )אבל עדיין זה לא סיפור שקשור אלי