לזרום עם הרוח.

"מחובר".

יופי. ועכשיו מה?

כאילו זה עוזר לי. כאילו מנחם.

בפועל, זה כואב הרבה יותר שאתה איפשהו שם בעולם הדיגיטלי הזה ולא כותב לי מילים של חרטה.

אבל יום שלם אני מחכה ומסתכלת אם אתה מחובר או לא. אולי כי זה המקסימום קירבה שתהיה לי אליך עכשיו- נחלוק את עולם הווטצאפ.

ברגע השארת את הכל מאחור.

איך יכול להיות?

ההודעות האחרונות הן על ילדים וחתונה, על רומנטיקה ואהבה.

הכל בצחוק, הכל הומריסטי וטיפשי,

אבל בנינו (למילה כבר אין משמעות, בעצם..) - שנינו ראינו את החיים ממשיכים ככה. יחד.

או שאולי אתה רק דיברת, ואני גם האמנתי ורציתי.

אולי חייתי בסרט, בעולם חד צדדי, בקשר לא הדדי בעליל.

אולי השלת אותי, אולי התעלמתי מרמזים, אולי דמיינתי.

עברנו תקופות לא קלות בכלל, בלשון המעטה. והיו תקופות ארוכות בהן לא הייתי בטוחה בקשר.

ודווקא בחודשים האחרונים פיתחתי ביטחון והגעתי למקום בו אני רוצה את זה, תמיד וכל הזמן. בו אני משתוקקת לחיות איתך, להיות איתך, לאהוב אותך ולהיות נאהבת על ידך.

בחודשים האחרונים הפסקתי לראות במשברים נקודות יציאה, רק עוד אתגרים ועוד הזדמנויות לחיזוק הקשר בנינו.

האמנתי בעצמי, פתאום.

ידעתי שאשנה בשבילך הכל. יקח זמן, יהיה קשה, נעבור משברים בדרך - אבל המטרה ברורה ולכן גם הדרך התבהרה לי.

האמנתי שגם אתה אוהב אותי מספיק בשביל המסע הזה.

ואז קמת והלכת.

מה?