"האור המהבהב פסק, היות קיומי.. אז השארתי מילים, שידברו במקומי. "

"נלחמתי, מתוך איסטינק, להתנגד לכוח המופעל עליי, לא מתוך ידיעה, והבהנה מוחלטת לנעשה.

גופי שמוט, כבר כמעט והתייאשתי, לא היה לי את הכוח, או את המוח, לא הבנתי, אני לא..עיכלתי את זה."

הקטע הזה נכתב לפני שבעה חודשים, בעקבות חלום שהיה לי.

דמעות שנשפכות על המקלדת.

אני לא יכולה להתאפק יותר.

כואב לי בגרון, כואב לי בגוף.

צחקוק של פחד, חרדה.

זרמים שעוברים בגוף, שמרגיש עכשיו כל כך אפסי וחסר משמעות.

פוסטר.

"איך זה שאת כל כך יפה?"

יש לי בחילה.

גוף ללא נשמה. או נשמה ללא גוף, קשה לי להחליט.

תחושת ההשפלה. מקווה שאנשים לא הסתכלו באותו רגע, כן..גם על זה חשבתי.

כל כך קטנה לעומתך.

מערבולת תחושות בלתי מוסברת תקפה אותי.  כל כך קשה לי להעלות על הדף.

זה אחד הפוסטים שהכי קשה לי לכתוב. שהמילים לא נשפכות על הדף. קשה לי. כל מילה פה מנוסחת בקפידה.

דמעות מעורבבות עם מיץ אישיות פגום.

אומרים שהעיניים, הן חלון לפנימיות. המבט שלך. שבוחן את הגוף שלי.  מבט של שיכור.

כל כך קרוב, שאפשר להריח את הריח המגעיל של המחשבות שלך.

אני מרגישה שיש בתוכי אבן, שמכבידה עליי עכשיו, על כל נשימה שלי.

הדקה שתיים האלה, שינו בי הרבה.

אתה בטח לא מודע לזה.

חיוך כואב ומאולץ על פניי, רק לרגע, כדי להוכיח לעצמי שגם עכשיו אני יכולה לחייך.

אני שונאת בני אדם.

אני שונאת אותך.

ואת החברים שלך.

ואת הריח הזה של האלכוהול.

השחור מתחת לעיניים.

ובחוץ...טפטוף קל שבקלים.

טיפות גשם מזעריות על אדמה לחה.

כמו עינוי סיני.

לאט.  אבל בטוח.

עד שנוצר אותו החור, מטיפות המים.

ריקנות סוחפת.

אני עומדת להקיא.

זה אותו הרגע, שבו העולם נעצר מלכת, כלום לא קיים, מלבד אותה הסיטואציה. זה כמו שזורקים כדור גבוה לשמיים. אז יש את הרגע, את השניה, שהכדור נעצר באויר, לפני שהוא נופל חזרה. אותה שניה שבה כלום מלבד זאת לא קיים.

כל כך שקט פה עכשיו.

שקט וקר.

אז אני לא יודעת עם צלקת תישאר. אני משערת שלא.

אני לא אתן לזה להשפיע עליי. על דרך המחשבה שלך.

התנפצה לי הבועה הכי חשובה שהיתה לי.

הנאיביות.

מעט הילדותיות שנותרה בי.

האמונה באנשים.

"אורן, תתעודדי, יכל לקרות משהו הרבה יותר גרוע!"

בהתחלה לא היה לי אכפת. היה לי מספיק גרוע.

עכשיו..זה באמת מעודד.

יאת הפוסט הזה, כתבתי כבר אתמול בלילה.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, כתבתי אותו לעצמי. על דף חלק ומוכתם. לא מופץ ברשת.

הרגשתי שזה כל כך אישי, לא היה לי את הצורך הזה לשתף אנשים בזה. שינסו להבין. לא רוצה.

שתבינו כמה קשה לי ללחוץ על ה"שמור".

יד רועדת מושטת לעכבר.

יש לי תחושה חזקה שאני אתחרט על זה..

אאני יודעת שזאת בקשה לא שגרתית. אבל אני מבקשת ממכם לא להגיב לפוסט הזה.

ויותר מזה. אני מבקשת ממכם, לא לדבר איתי על הפוסט הזה ולא לשאול אותי שאלות.

זה חשוב לי.