לקות למידה, כבר מספיק שנים שאני נושאת איתי את צמד המילים הזה, אבל לא הרבה פעמים יצא לי לחשוב מה זה בדיוק אומר.
אני לא טיפשה, אני לא אומרת את זה הרבה, אבל זה כנראה נכון. יש לי שכל שעובד בסדר גמור, אפילו מעל הממוצע, לכן ה"לקות" הזאת לא הפריע לי כל כך בעבר.
הרגשתי מיוחדת, איסוף מחלות ובעיות הוא מן תחביב (כי אני ממש טובה בזה), הסתובבתי עם הפתק הזה ולא התביישתי, אני קצת יותר איטית כי ככה, אני צריכה יותר זמן כי ככה, אני צריכה ללמוד אחרת מכולם כי ככה.
ללמוד לא תמיד היה קל, להצליח לא היה קל. בלי הריטלין והקונצרטה לא היה קל בכלל. בסופו של דבר תמיד הצלחתי, גם אם זה דרש ממני יותר מאמץ ויותר השקעה.
עכשיו קצת נמאס לי, אני מרגישה שזה מכביד עליי, אני רוצה ללמוד בלי כדורים ובלי תוספות זמן, להבין מלקרוא ואולי גם מלסכם, להבין תוך כדי שמסבירים ולא להנהן כאילו הבנתי פשוט כי אני יודעת שלא אצליח לקלוט לא משנה כמה פעמים יחזרו על זה.
אני רוצה להתקשות כמו כולם, אבל אחרי עבודה קשה להצליח. אני רוצה לכתוב בשיעורים ולקרוא נוסחאות בקלות, אני רוצה לזכור בעל פה מה הנגזרת והאינטגרל של כל מיני דברים, אני רוצה לזכור משפטים ומה הם אומרים, אני רוצה לפתור תרגיל בלי להתבלבל בכל מה שאפשר ולהחליף סימנים בטעות ולשכוח חזקות. אני רוצה לדעת ולהבין את מה שכולם כבר יודעים ומבינים, את הבסיס, את מה שכולם קלטו תוך חמש דקות ואני אחרי שנה וחצי עוד לא קלטתי.
נמאס לי להרגיש איטית ומטומטמת, נמאס לי להיות לחוצה, נמאס לי להיות חרדה.
שמישהו ייקח ממני את הלקות והקושי וייתן לי להתמודד עם הלימודים האלה כמו כל האחרים שהם לא חכמים בהרבה ממני, שמישהו יעלים את מה שמושך אותי אחורה.