יורד לאיטו,
שוטף את הכל בלובן בוהק.
משאיר אותנו עוורי צבעים, מותיר אותי שותק.
והלבן מכסה את כל האדום שניתז מכל כיוון- קרוב, רחוק
הלבן מחביא, מסתיר- עמוק, עמוק.
הם שם ואנחנו פה,
הם מתים ואנחנו חיים.
השלג ממשיך לרדת, לא שם לב לאשליה שהוא מכניס,
לא שם לב שהוא נהפך לוורוד,
האשליה לא תחזיק, לא עוד.
וכולנו עוצמים עיניים,
מנסים להיזכר בשלג הצחור שהיה פה לא מזמן,
כולנו עוצמים עיניים, אבל הם כבר לא כאן.
והוא יורד, ויורד ולא מפסיק, גם כשקר
הוא רק רוצה שהכל יהיה טהור,
כמו בעבר.
קשה להאמין, שבזמן שאני פה כותבת פוסט, הרבה אנשים בשדרות ובאשקלון ובסביבה נמצאים במקלטים.
אנחנו כמעט ולא מרגישים בזה פה במרכז, וזה מפחיד לדעת שבמרחק של שעתיים מפה קורה כזה דבר, ואנשים פה בקושי מודעים לכך. קשה לי להכניס את זה לראש, ללב, שאנשים נפצעים ומתים, ומפחדים פחד מוות מכל המצב הזה שקורה אצלם- במדינה שלנו.
פשוט צריך להיות מודעים.
בכל אופן, תקופת מבחנים נגמרה, תעודה קיבלתי [ אחלה תעודה!] והינה ממש עוד מעט מתחילה תקופת מבחנים שוב, והיא תסתיים רק בחופש הגדול. וגם מוזר שכתוב לי בלוח מבחנים "בגרות ב___" אני ראסמי עושה בגרויות השנה.
בלי קשר לבצפר, יש תחושה של יובש, תקופה יבשה, חסר בה פלפל אבל פלפל שיהיה לטובה. אני מתגעגעת להתרגשויות.
זהו עד כאן החפירה, שיהיה שבוע מצויין, לכל המדינה. ולמרות שקשה ברגעים האלו- תמיד צריך לנסות לחייך:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
