לאחרונה לא מעט אנשים אמרו לי שאני אדישה.
אני? אדישה?
מעולם לא ראיתי את עצמי בתור בן אדם אדיש,
להפך אני יכולה להגיד שדי שנאתי אנשים אדישים, טוב לא שנאתי אבל האדישות עיצבנה אותי,
אז לגלות שאנשים רואים אותי בתור בן אדם אדיש זה לא כל כך נחמד.
ניסיתי לחשוב מאיפה זה נובע?
איך האנשים שקרובים אלי רואים אותי כחייכנית ושמחה [בדר"כ],
ואנשים שהכרתי בזה הרגע רואים אותי כאדישה.
הקטע הוא שזו לא התקופה הראשונה שאני פוגשת אנשים חדשים ואלה כן הפעמים הראשונות שאומרים לי שאני אדישה, אז זה משהו מיוחד בתקופה הזו.
אולי עם הזמן עטפתי את עצמי בגלימת אדישות, אבל למה דווקא עכשיו?
אני מודה שכשאני נמצאת עם אנשים שלא הכי נוח לי איתם כי הם חדשים לי אז אני לא מתנהגת כרגיל, אבל בין זה לבין אדישות חשבתי שיש מרחק..
וגם, כמעט בכל הפעמים שאמרו לי שאני אדישה, ניסיתי להיות דווקא חברותית, הרגשתי חברותית ודעתנית אז איך יוצא בסוף שרואים אותי כאדישה?
טוב זה סתם פוסט פריקת רגשות, ולא, אין חלק אומנותי, הלכה לי כל המוזה.. אבל אני בכלל לא במצב רוח רע, אלו סתם תהיות על החיים, בכל אופן שיהיה חג שמח ושבוע מעולה, ותזכרו לחייך ולראות את הדברים הטובים, גם אם תוקפות אתכם כל מיני תהיות מוזרות :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
