החושך עוטף אותי ואני נעלמת.
הכוכבים נופלים עלי כמו מטר של יריות, פוצעים אותי, מכאיבים.
הירח שחור, שחור כל כך,
והכל נעלם, ביחד איתי.
אני רוצה לחזור, לחזור לראות את האורות גם אם הם הכאיבו,
אבל דמותי דואכת בתוך הרקע השחור, אני מתמזגת איתו.
ואז אני מוצאת את עצמי לבד, יצור לבן בתוך ים שחור,
אני שוקעת אט אט, עד שאני מגיעה למצולות ונמסה עם חול הקרקעית.
אני נמוגה.
טל גוזלית קטנה, פרשת כנפיים ואני רואה אותך מתעופפת לך כך בשמיים, מאושרת, ואני כל כך נהנית לצפות בך ככה.
את אמנם כבר לא בקן אבל אני עדין מצפה ממך לבוא לבקר בו הרבה, לדבר ולאכול ולהאכיל אותי ואת דניאל בסיפורים ולהשאיר את הכל כרגיל!
דניאלקה תורנו גם יגיע, נועדנו לדברים גדולים וטובים!
אוהבת אתכן המון :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
