בפעם הראשונה שהייתי עם סוּדְרָה, ישבנו
על הספה בדירה שלה, שתינו יין, ושתקנו.
סודרה כתבה לי כמה מיילים שעליהם לא
עניתי, כי באותו זמן לא היה לי כוח להתמודד עם היכרות חדשה. אחרי ששלחה כמה מכתבים
היא התקשרה. לא ידעתי מאיפה השיגה את המספר שלי, אבל זה לא היה חשוב. שום דבר
באותו זמן לא היה חשוב. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא אלי, אבל אמרתי שאני גר
בחורבה שלא מתאימה למגורים של מישהו שהוא לא אני. לא היתה לי בעייה להגיד את זה,
כי לא התכוונתי לפגוש אותה, ובלי שום קשר, לא היה אכפת לי להגיד את זה. בזמן
שדיברתי אתה שתיתי קפה במטבח ואכלתי פרוסת לחם עם מרגרינה וממרח שוקולד. סודרה ביקשה
שאבוא אליה. אמרתי שזה בלתי אפשרי, והיא מסרה לי את הכתובת. לא היה לי שום אמצעי
כתיבה בהישג יד. אמרתי שוב שזה בלתי אפשרי, וטבלתי את האצבע במיכל השוקולד. כתבתי
עם השוקולד את מספר הבית על השולחן. עם שמות אין לי בעייה, אבל מספרים אני שוכח
תוך שניה. אני לא אציק לך, היא אמרה. אחר כך היא שאלה אם אני צריך הנחיות איך
להגיע.
אני אגיע, אמרתי.
קמתי ודחפתי בקבוק יין לתוך שקית נייר.
בדרך החוצה הצצתי במראה. באותו זמן
הגדרתי את החיים שלי כתאונת שרשרת שעוד לא גמרה להתרחש, ואני נראיתי בהתאם. הייתי
צריך להתגלח, אבל לא התגלחתי. העינים שלי היו נפוחות מעייפות. לא הצלחתי להסביר
לעצמי למה אני הולך.
הכתובת שהיא נתנה לי היתה מחוץ לעיר. זה
היה בית קטן בשכירות עם חצר קדמית לא מטופחת. בכניסה לחצר לא היה שער, ודלת הבית
היתה פתוחה. נכנסתי ונשארתי לעמוד רגע בפתח. סודרה ישבה על ספה בקצה המרוחק של
החדר. היא היתה צעירה ויפה. אולי היתה יפה מדי, וצעירה מדי. כשהסתכלתי עליה יושבת
עם גופה הגמיש על רגליה האסופות, לא הבנתי מה היא יכולה למצוא בי. הטלויזיה היתה
פתוחה, ועל השולחן היה בקבוק יין. סודרה מזגה לי כוס ואני באתי והתישבתי לידה. היא
הושיטה את השלט לפנים וכיבתה את הטלויזיה.
שתינו בשקט כוס של יין אדום, והיא מזגה
לנו עוד כוס. שתיתי והמשכתי לשתוק.
התרוצצו לי בראש מחשבות אבל אלה היו
מחשבות ריקות, לא היו בהן מלים, או תמונות. שתיתי לאט ושתקתי, ומרגע לרגע שקעתי
בתוך השתיקה שלי כמו בכורסה נוחה. לא היה לי כל רצון להתאמץ ולצאת ממנה.
סודרה נשענה לאחור. היא שיחקה עם הכוס
בין ידיה, והביטה לתוכה כשאמרה:
"לעזאזל בן אדם, אתה נראה מרוסק."
המלים שלה תפסו אותי לא מוכן. לפני
שהספקתי להתעשת העיניים שלי היו מוצפות בלחלוחית. שתיתי במהירות את מה שהיה לי
בכוס והידקתי בכוח את השיניים. כעסתי על עצמי, וכעסתי עליה. כעסתי שבכלל הלכתי
לשם. נסיתי להזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהזלתי דמעות. זה היה מתישהו כשהייתי ילד.
פתחתי את הבקבוק שהבאתי, אבל כשקרבתי
אותו לכוס שלה סודרה הניחה את היד על הכוס ואמרה, חכה. היא הלכה למטבח וחזרה עם
שתי כוסות חדשות. מזגתי מהבקבוק לכוסות החדשות. סודרה לקחה את הכוס שלה והניעה
אותה במעגלים.
היא עצמה את עיניה ואמרה – תן לי לנחש
איזה יין זה. היא הריחה את היין, אחר כך טעמה ממנו וגילגלה אותו על הלשון. לא היה
לי מושג איזה יין הבאתי, ובאותו רגע הייתי משוכנע שאין לזה כל חשיבות בעיניי - אם
היא תצליח או לא תצליח בניחוש שלה. אבל כשהאצבעות העדינות שלה רחפו, והיא דיברה
בעיניים עצומות על הגוף החזק של היין, על לחישת דובדבנים העולה מהיערות, על ניחוח
של קליפת אלון, ועל טעמים רחוקים של אדמה יבשה, הדמעות שכבר הצלחתי לעצור גאו בכוח
ואיימו להתפרץ החוצה. קמתי וניגשתי לחלון. הדפתי בחבטה את התריס וכמעט שפגעתי בירח
הלבן שעמד שם וצותת לנו. הירח מיהר לחמוק אל בין ענפי האקליפטוס הענק. נשענתי
החוצה. הידקתי את השיניים בכוח והשקפתי לעבר הבית הסמוך. האקליפטוס המגושם התנועע
בחושך בין שתי החצרות. היתה לו תנועה חושנית רכה שלא התאימה לגודל העצום שלו.
מה זה, שמעתי את עצמי אומר פתאום בקול.
בכל החיים הדפוקים שלי לא בכיתי. עכשיו אני אתחיל לבכות מכל שטות?
זה לא אתה, אמרה סודרה, זו אני.
שמעתי את מגע הכוס בשולחן, ושמעתי אותה
קמה. יש לי המון אופרה, היא אמרה, אבל אני יודעת שאתה אוהב ג'אז ישן. היא ניגשה
וכרעה ליד מעמד הדיסקים.
באותו זמן לא חשבתי על מוסיקה. הרגשתי שאני מתחפר בנחישות
לתוך מעמקים של שקט. הכל היה נשגב מבינתי.
אבל האדמה היתה יציבה בחלון הזה. הלילה,
הירח המלא בתוך האקליפטוס, הבית הקטן ממול. זו היתה פיסת יבשה זעירה בסוף שבעת
הימים. תמונות התחילו למלא את המחשבות הריקות ולהראות לי את מה שבעצם הרגשתי כבר
הרבה זמן. אלה היו תמונות של תאונה. שכבתי מדמם ומפורק בשולי הדרך, ובמרחק מה ממני
ראיתי את הלב שלי מפרפר על הכביש. מישהו, או משהו, הופיע ונעמד לידו. מהמקום בו
שכבתי יכולתי לראות רק את הרגלים הארוכות, את קפלי המכנסיים המגוהצים, ואת נעלי
העור המתנוצצות. אותו משהו, מה שזה לא יהיה, הביט מלמעלה בלב הפועם, ואז דרך עליו
עם הסוליה של הנעל ומעך אותו כמו שמכבים סיגריה.
אחר כך התרחק משם. לדבר הזה היו רגליים ארוכות, ונעליים
מצוחצחות, אבל לא היו לו פנים.
לא חשוב, אמרתי. שימי משהו. זה יכול
להיות גם אופרה.
"תשמעי,"
אמרתי לסודרה יום לפני שפליקס נעלם, "חלמתי שפליקס עוזב את סילבי."
"אתה והחלומות שלך," היא אמרה, אבל הביטה בי בדאגה.
"מה נעשה?"
"לא נעשה כלום," אמרתי, "אין לנו מה לעשות."
"מה," אמרה סודרה, "ניתן לה לעשות את כל
ההכנות כשאנחנו יודעים?"
"אנחנו לא יודעים כלום," אמרתי, "זה היה רק
חלום. את יודעת שהחלומות שלי חסרי משמעות."
"לא נכון," אמרה סודרה. "החלומות שלך מתגשמים
ועוד איך. מה עם החלום על מאלף האריות שנטרף בזמן ההופעה?"
"זה היה פעם אחת," אמרתי, "בדרך כלל לחלומות
המטופשים שלי אין קשר למציאות."
"אה, והיה גם החלום ההוא על העוזרת של אמא שלך עם הקוף
בתחנת הדלק."
"במציאות לא היה שום קוף," אמרתי.
"אבל היא התנגשה בווספה שעמדה שם, והכניסה אותה לתוך
הסנדוויצ'יה. זה לא היה רחוק ממה שחלמת."
הדבר היחידי שהבאתי בינתיים לבית של
סודרה היה מכונת הכתיבה שלי, שלא תפסה כמעט מקום, זאת היתה ה'הרמס בייבי'
הקומפקטית. מאז שקניתי אותה לא נפרדתי ממנה לרגע.
באותו יום העברתי את ה'הרמס בייבי'
לפינת האוכל, כי גיליתי פתאום שעל הדרך, בין לבין, אני יכול להדפיס משהו. זה היה
דבר חדש. לפני שהכרתי את סודרה הייתי מסתגר שעות על גבי שעות בחדר מחניק בשביל
לחלץ מהמכונה דף עם פיסקה אפופת מסתורין שלאף אחד לא היה סיכוי להבין. עכשיו,
בפינת האוכל המוארת, מספיק שהייתי מחליק את היד על הישבן של סודרה כשעברה לידי,
והחשמל היה מעיף לי את הידיים אל המקשים של ההרמס בייבי, להדפיס משהו צלול ומובן.
רעיונות:
בונפיל (שם מעניין)
מרסל והיונים
סילבי (פמניסטית בהתהוות. תדרוך כנראה
על השעון המעורר בחצר.)
גיבורי קומיקס שנעלמו מהחוברות הישנות
צצים באיזור ורוכשים נדל"ן. (מאיפה הכסף)
שרה פלילה (סתם עוד שם מעניין)
לזהבה בורבה יש כלבה דוגמנית ורודה.
שיניים חולצות כמו של פיל קטן.
סטריאוטיפים:
פליקס (אידיוט. רכיכה.)
דימיטרי (שיכור)
מקוביץ' (פקיד עירייה בדרג ביניים)
כבדה (אתיופי. עסקן מתחיל)
מלי (ציצים גדולים)
למחר:
חמאת בוטנים.
חלבה.
ספור קטן:
השעון המעורר מכוון לאחת עשרה בבוקר אבל
מצלצל באופן קבוע בשעה שתיים בצהריים. סיבה טובה להשליך לחצר. סילבי דורכת עליו
כשהיא עומדת בחוץ ומדברת אתי דרך החלון. יש לזה משמעות?
למחרת, בזמן שסילבי ישבה במספרה
והתייפתה לכבוד יום הנישואים שלהם, ראיתי דרך חלון פינת האוכל את פליקס כשהלך
לכוון הטנדר שלו, נושא בידו את הארגז הכלים האדום. אחר כך התברר שזה הדבר היחידי
שלקח אתו כשעזב: ארגז כלי העבודה שלו שנראה כמעט כמו מזוודה בינונית.
"גברים!"
סילבי עקמה את שפתיה בבוז כשסיפרה על כך לסודרה באותו ערב. היא ישבה אצלנו בפינת
האוכל בשימלת קלוש לבנה, עם שפתיים וציפורניים אדומות. היא חזרה מהמספרה עם תסרוקת
מחומצנת של מרילין מונרו, והיא ניסתה לשלוט ברעד שאחז בידיה כשעישנה קנט לייט בשרשרת.
היא החזיקה את הפתק שפליקס השאיר לה:
"אל תחכי לי,
אני לא חוזר. מצטער נורא, פליקס"
היא אמרה שהיא לא מצטערת על זה שהלך,
אלא רק על זה שהלך לפני שהספיקה לזרוק לו בפרצוף כמה דברים שכבר היו מבושלים לה
בבטן. למחרת היא באה והניחה על השולחן קופסת פח ירוקה שנראתה כמו מזוודה קטנה.
"תראי,"
אמרה לסודרה, "הוא שכח את המקדחה החדשה שלו. הוא בטוח יחזור בשביל לקחת אותה.
אני כבר אראה לו."
מאז סילבי לא זזה בלי המקדחה. היא חששה
שפליקס יחזור וייקח אותה כשהיא לא תהיה בבית. בהתחלה היתה הולכת לכל מקום עם
המקדחה כשהיא ארוזה במזוודה שלה. אחר כך היא הוציאה את המקדחה והתחילה ללכת אתה
ככה, אוחזת אותה מהקת כשחוד המקדח מופנה כלפי מטה. בסופו של דבר המקדחה נהייתה חלק
בלתי נפרד ממנה. פתאום זה נהיה מוזר לדמיין את סילבי מופיעה במכולת או בקופת חולים
בלי המקדחה.
"תשמעי,"
אמרה פעם לסודרה, "אני מתחילה להבין את הקטע של גברים וכלי עבודה. המקדחה
הזאת, זה כמו להסתובב עם תותח."
שנה אחר כך סודרה עזבה אותי. היא השאירה
לי פתק וכתבה שאם אעזוב את הבית לפני שהיא תחזור לטפל בדברים שלה, היא מבקשת
שאארוז את החפצים שלה ואשלח הכל לאחותה בקיבוץ.
סילבי, בינתיים, כבר מזמן לא היתה דומה
למרילין מונרו. היא התחילה באותו זמן ללבוש את הבגדים של פליקס והשיער שלה גדל פרא
והסתבך בתוך עצמו. היא לא טרחה להסתרק או להתאפר, והפכה זעופה. נהיה לה פה של
כריש. היחסים שלי אתה הצטמצמו לניע ראש כשהיינו רואים זה את זו בחצר, וזה קרה
לעתים די רחוקות. פעם אחת, זה היה יום שבת בבוקר, ראיתי אותה מחלון פינת האוכל.
היא התאמצה להרים את העמוד של תיבת הדואר שהיה נופל מדי פעם. זה היה עמוד ברזל
גבוה מדי וממולא בטון, שפליקס תקע שם פעם והצמיד אליו את התיבה. מאז העמוד היה
נוטה לאט לאט במשך השבוע, עד שביום שישי היה מגיע להטייה של 45 מעלות פחות או
יותר, ובשבת פליקס היה יוצא עם ארגז הכלים שלו ומיישר אותו. הוא תמיד היה ניגש לשם
עם הארגז, למרות שהכלי היחיד שבו נעזר היה פלייר. הוא היה חותך עם הפלייר חוטי
ברזל מהגדר, דוחק את העמוד עם הכתף עד שהעמוד היה מתיישר, ותוך שהוא תומך את העמוד
עם גופו, קושר אותו לשער. בשבת ההיא, כשראיתי את סילבי כורעת תחת המשקל של העמוד,
יצאתי לעזור לה, אבל עוד מרחוק היא סיננה: "אני יכולה לעשות את זה לבד."
היא היתה כפופה ודיברה עם סיגריה בין השיניים והשפתיים שלה היו מפותלות ממאמץ,
כשכל אותו זמן העמוד מוחץ את ירכיה. עמדתי והסתכלתי עליה כשדחקה למעלה את העמוד
הכבד, עד שנשען על כתפה, ואז קשרה אותו לשער. במשך כל הזמן הזה היתה ממצמצת ופולטת
עשן. מאז שפליקס עזב לא ראיתי אותה אפילו פעם אחת בלי סיגריה בפה.
בכל אופן, עבר הרבה זמן מאז שהחלפנו
יותר ממלה פה מלה שם. מהמרחק הבטוח בו עמדתי הצעתי לה שנצא ביחד לאכול במסעדה. היא
הרימה את המקדחה, ותוך כדי שהלכה, המקדחה ביד אחת והפלייר בשניה, זרקה מעבר לכתף:
"שבע. ואל
תצפה לשום דבר."
בשעה שבע בדיוק היא יצאה מהבית עם
המקדחה. אכלנו במסעדה קטנה במרחק הליכה מהבית, ואת הערב סגרנו אצלי במיטה. חצי
בקבוק יין החזיר לפניה משהו מהרוך שהיה שם בימי פליקס. קילפתי מעליה בזהירות את
החליפה של פליקס, והיא הניחה עליה את המקדחה, ועל המקדחה את התחתונים. היא לא לבשה
חזייה. את הגיל שלה - היא היתה אז בת ארבעים פחות או יותר, אפשר היה איכשהו לראות
על הפנים המחורצות בעדינות - אבל הגוף היה מתוח וגמיש כשל נערה. "יש פה משהו
לשתות?" שאלה והדליקה סיגריה, מחפשת איפה לכבות את הבדל שזה עתה סיימה.
כשחזרתי עם המאפרה ועם בקבוק וודקה היא היתה שרועה על גבה. היא שכבה ככה, עירומה,
על המיטה שלי, ברך אחת מוגבהת, זרועות שלובות מתחת לעורף, סיגריה בפה, והביטה
במאוורר התקרה. "אין לי את כל הלילה," אמרה כששמטה את הבדל לתוך המאפרה.
היו לה שיערות על הרגליים ופקעות שחורות בבית השחי. אפשר היה לחשוב שגבר שוכב שם,
אבל להפתעתי היה משהו מגרה מאוד באשה הזו, בתנוחה הזו. בכל אופן, אלה היו שלוש
דקות מהירות של פראות חייתית מרוכזת. סילבי השתוללה ונהמה. היא התפתלה בכוח ולפני
שהבנתי מה קורה שיפדה את עצמה עלי וגמרה בגניחה אחת עמוקה. היא גמרה לפני שהספקתי
לעכל את העובדה שאנחנו מזדיינים. אחר כך היא הדליקה סיגריה וקמה, הניחה על גופה רק
את המקטורן של החליפה, והלכה הביתה כשהיא סוחבת את הבגדים ביד אחת ואת המקדחה
הענקית בשניה.
אגב, אנחנו מדברים על מקדחת קונגו-
ג'י-אייץ'-אס11-אי,
עם קלאץ', ששה מצבי כוח, פוטר 1.5 ומקדח בקוטר 12 מ"מ
על שלושים ס"מ אורך. זה מקדח שיכול לקדוח קיר בלוקים, לצאת מצידו השני,
ולקדוח עוד משהו. וזה בדיוק מה שסילבי התחילה לעשות לילה אחד. היא התעוררה באמצע
הלילה וקדחה את הקיר. אחר כך היתה עומדת בלילות ומחוררת באופן שיטתי את כל הקירות
בבית. בהתחלה קדחה את הקירות החיצוניים, עד שהפכה אותם למסננת. כשעברתי בחצר בדרך
הביתה, יכולתי לראות מבעד לקירות המחוררים את דמותה שעה שהסתובבה בבית עם תחתונים,
סיגריה תלויה בזוית פיה, המקדחה משתלשלת מידה והיא סוקרת את הקירות, מחפשת בין
החורים הצפופים מקום פנוי שאפשר לקדוח בו. הקיר הקרוב אלי פונה לצד מזרח, ובשעות
הבוקר טסים שם סילוני אור לתוך הקירות המחוררים, והם חותכים את הסלון ואת גופה של
סילבי לפרוסות בהירות כשהיא פוסעת הלוך וחזור בבית. יום אחד אחרי הצהריים, ישבתי
בפינת האוכל. לעסתי פרוסה עם חמאת בוטנים וחלבה תוך כדי קריאה במגזין רכב ישן
והדפסה על ההרמס בייבי. ראיתי אותה יוצאת החוצה עם המקדחה ביד אחת, בקבוק וויסקי
ביד השניה, והסיגריה שתלויה מזוית פיה. היא התקרבה אל החלון שלי ונעצרה. הסתכלתי
עליה. היא עמדה עכשיו בפיסוק נינוח כשהמקדחה תלויה מידה ושעונה ברישול על הירך.
היא נראתה כמו קלינט איסטווד והקולט 45 המפורסם שלו, רק שבמקום קולט 45, היה
לה ביד כלי שדמה יותר למקלע הכבד של רמבו. היא רק עמדה שם והביטה לעבר החלון,
למרות שלא יכלה לראות את פנים הבית. מדי פעם זרקה את ראשה לאחור ולגמה מהבקבוק.
כשהביאה את הבקבוק אל פיה היא התנודדה, אבל הצליחה לשמור על שיווי משקל. היא
המשיכה לעמוד שם עד שניגשתי לחלון ופתחתי אותו.
השעה היתה שתיים בצהריים. זו לא פיסת
אינפורמציה חשובה במיוחד, אבל אני מציין את זה כי בדיוק באותו רגע השעון המעורר
שהשלכתי מבעד לחלון התחיל לצלצל. סילבי הרימה את הרגל והורידה את העקב על הזכוכית
שהתרסקה לרסיסים.
השעון המשיך לצלצל.
שמש הצהריים דלקה בשיערה שהיה פעם בלונד
מחומצן. ראשה היה מוטה הצידה והיא דיברה בעיניים מצומצמות תוך שהיא לועסת לאט את
בדל הסיגריה: "אני צריכה סולם באדי. זה דחוף."
באדי?...
הבאתי את הסולם והלכתי אחריה, סוחב אותו
בשבילה.
כשנכנסנו פנימה ראיתי שהרצפה קדוחה
בצפיפות. ליד כל אחד מהחורים היתה תלולית קטנה של חול. הנחתי את הסולם באמצע החדר
והיא ניגשה, תקעה רגל בין רגלי העץ של הסולם, ופשקה אותן בבעיטה. אחר כך טיפסה
עליו, והחלה קודחת בתקרה. אחרי כמה ימים, כשבאה להחזיר את הסולם, הפנים שלה היו
לבנות כמו מסיכה של קמח. בעצם, היא היתה לבנה מכף רגל ועד ראש, כולל העקבים של
המגפיים. השיער שלה היה מאובק ונוקשה, ופירורי טיח היו תלויים עליו, ועל קצות
הריסים.
זה היה בחורף. לילה אחד חזרתי הביתה
בגשם שוטף. רצתי בשביל שנהייה עיסת בוץ, אבל נעצרתי כשראיתי אותה מבעד לקיר
המחורר. סילבי עמדה רטובה בסלון שהיבהב באור סגול-כחלחל. היא עמדה כרגיל, בפישוק
נינוח והמקדחה השתלשלה מכף ידה ונחה ברישול על ירכה. היא היתה עטופה במין שמיכת
פונצ'ו רטובה, סיגריה בזוית פיה, וקילוחי מים מחושמלים שוטפים מהתקרה המחוררת על
ראשה, זולגים משיערה, מלחייה, מכתפיה, מתנקזים אל מוט המקדח, וזורמים משם לרצפה.
חשבתי ללכת להציע לה שתבוא אלי עד שייפסק הגשם, אבל אז ראיתי מישהו כורע על ברכיו
בתוך המים, נושא את פניו מעלה בתחינה אילמת. התקרבתי לקיר והצצתי מבעד לרווח שבין
בלוני הגז. לעזאזל, זה היה פליקס. הוא היה על ברכיו, שעון לאחור, כפות ידיו על
ירכיו ופניו הנשואות מעלה מתנודדות על צווארו בחוסר תקווה. הוא נראה ספוּג ומובס.
פליקס התחנן על נפשו. המים שטפו על
פניו, אבל אפשר היה לראות את הדמעות הענקיות הצלולות חורצות שבילים בתוך העכירות
הבוצית של מי הגשם.
הוא לפת את ראשו בשתי ידיו, מתפתל
ומנענע את הראש לכאן ולכאן, כאילו ניסה לחלץ אותו מתוך הכתפיים.
"סילבי, את
תקועה לי בתוך הראש," ייבב, "אני לא מצליח להוציא אותך משם." הוא
געה פתאום בנחירה איומה:
"מאז שעזבתי אותך לא היה לי בית."
ואז ראיתי את סילבי קורסת לאט לתוך
המים. היא התישבה מולו על ברכיה. בדל סיגריה מתפורר התדלדל מפיה כשפרשה את
זרועותיה והקיפה במבטה את החדר. בתוך כך החוותה עם המקדחה תנועה רחבה לאורך הקירות
המחוררים: "זה הבית שלך, פליקס," אמרה, "זה תמיד יהיה הבית שלך.
אתה תמיד תוכל להרגיש כאן כמו בבית." היא הניחה את כפות ידיה הרטובות על
פניו, ומחתה שוב ושוב את שטף המים והדמעות מלחייו.
זה היה מחזה נוגע ללב. זה הלם בי והסעיר
אותי. זה הזכיר לי פתאום שאני צריך ללכת לחפש את סודרה.
אחר כך, מאוחר בלילה, התעוררתי מרעשים
בחוץ. החושך סביבי רקד בתוך אורות צבעוניים מהבהבים. קמתי וניגשתי לחלון. ראיתי
התגודדות של אנשים מסביב לאמבולנס שעמד בחצר. על המדרכה עמדה ניידת עם אורות
מרצדים. ארבעה אנשים יצאו מתוך הבית בריצה, נושאים אלונקה. זה היה פליקס. הוא היה
מוטל על גבו כשהגוף הענק של המקדחה נטוע במיצחו ומתנשא מעליו כמו מגדל. המקדח שחלף
דרך ראשו בלט החוצה מערפו, וכף ידו הקפוצה לפתה כף טייחים מלוכלכת. שאלתי מה קרה,
ואמרו לי שמצאו את פליקס נעוץ בתקרה. הוא היה תלוי על המקדח שחדר את מצחו, יצא מהעורף,
ושיפד אותו לתוך קורת העץ התומכת. ראיתי את סילבי מפלסת דרך בתוך הקהל. היא הגיעה
לאלונקה ממש לפני שדחפו אותה לתוך האמבולנס. היא פתחה את אגרופו הקפוץ של פליקס
כשהיא משחררת אחת לאחת את האצבעות שנלפתו על כף הטייחים, לקחה את הכף, ופנתה לחזור
לביתה. חלפתי בתוך הקהל והלכתי אחריה כשנכנסה לתוך הבית. היא עמדה חיוורת מול אחד
הקירות. לרגליה היה דלי עם חומר איטום. סילבי עירבבה את החומר עם כף הטייחים והחלה
לסתום את החורים בקיר. היא לא פנתה אלי כשאמרה:
"ידעתי שבסוף
הוא יחזור בשביל המקדחה המזוינת."
היא היתה מגרה ככה, עם הדיבור המונוטוני
הזה בזמן שהתכופפה אל הדלי. התקרבתי אליה והתחלתי להגיד משהו, אבל היא זינקה
לאחור, ובתנועה זריזה הצליפה לתוך עיניי את חומר האיטום. חשתי שהעיניים שלי הופכות
לסילוני אש. זינקתי מהמיטה אחוז בהלה ושיפשפתי את העיניים בכוח. כשהבנתי שהעיניים
שלי בסדר, נרגעתי. ניגשתי לחלון. הכל סביב היה חשוך. האקליפטוס הענק התנועע בשקט.
הסתכלתי על הבית של סילבי. המוני נקודות אור ריצדו כמו סוכריות קופצות בתוך החורים
של הקיר הקדוח בצפיפות. הרישרוש של עלי האקלפיטוס הזכיר לי את הערב הראשון שלי עם
סודרה. אבל זה היה בסדר עכשיו. באותו ערב רחוק סודרה הצליחה באורח פלא להזיז את
האבן הכבדה שסגרה אצלי על מעיין הדמעות, אבל מאז החזרתי את האבן למקומה. הערב ההוא
היה הפעם הראשונה והאחרונה מאז ימי ילדותי, שהזלתי דמעות. לא היתה לי שום כוונה
לחזור על כך.
למחרת בבוקר ראיתי מהחלון את פליקס הולך
לטנדר וחוזר עם ארגז הכלים שלו. אחר כך הוא הופיע אצלי בדלת, ואמר שסילבי שלחה
אותו לשאול ממני את הסולם.
הוא סקר אותי בהפתעה; "אתה עוד פה, אה?"
"הלו פליקס," אמרתי. "חזרת."
"כן,"
הוא אמר, זורח כולו, "היו לי כמה שנים לא רעות בחוץ. אבל אתה יודע,"
פליקס צחק, "יש רגע שבן אדם אומר לעצמו, די. הפרי שבתוכו מבשיל והוא רוצה
לחזור הביתה לפני שזה יירקב."
"היא קיבלה אותך בחזרה כאילו כלום," אמרתי בפליאה.
פתאום לא יכולתי להפסיק לחשוב על סודרה. אתה והחלומות שלך, היא אמרה לי.
"פליקס צחק."נשים, נשים."
הוא העמיס את הסולם, וכשפנה לצאת הפליט מעבר לכתף: "הן
מדמיינות לעצמן שהן רוצות מאצ'ו קשוח עם כתפיים שריריות, אבל כשאתה מופיע להן בליל
סערה כמו כלבלב רטוב ונטוש, הלב הנשי מזכיר להן מה הן אוהבות באמת." הוא הניף
את זרועו. "תודה על הסולם. אנחנו הולכים עכשיו לסתום כמה חורים בתקרה."
ראיתי את סילבי עומדת ליד השער עם
סיגריה בפה. היא הביטה לעברנו, אחר כך הרימה בקלילות את העמוד של תיבת הדואר וקשרה
אותו לגדר. אחר הרימה את המקדחה שהיתה זרוקה ליד רגליה, והלכה בעקבותיו של פליקס
לתוך הבית.
פרחי בך
זיקוקים
גיבורי קומיקס (מופיע כבר ברשימה
הקודמת, אבל חשוב לא לשכוח)
פטריוטיזם ושפעת החזירים
כרמן (אופרה)
האם כתיבה היא עבודה?
(קלריסיטה) דודה
מארגנטינה. של מי?
"...והנה שם
הנשים יושבות, מבכות את התמוז."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
