תוכן דברים

האיש בחדר הקטן פקח את עיניו. הוא היה רגוע. גופו היה רפוי. רק תיק העור שחבק הכביד מעט על חזהו ועל נשימתו. מעט קרני אור חדרו מבחוץ דרך התריסים המוגפים וקדחו ללא רחש באפלולית החדר. הוא לא הופתע כלל כשהביט הצידה וראה אותו.

המוות ישב על כסא העץ שלו, רגליו הדקות משוכלות, והוא מעלעל בשוויון נפש בעיתון 'לאשה'. למרות האפלולית האיש הבחין שהוא מחזיק את העיתון הפוך.

"אה," אמר המוות והניח הצידה את העיתון, "התעוררת."

"מזמן אני מחכה לך פה," אמר האיש.

"אתה רואה," המוות נקש באצבע דקה על שעונו, "ואני עוד הקדמתי. יש לנו בדיוק חמש דקות להרוג ביחד."

האיש התעלם מהאירוניה שבמלים.

"חשבתי שאתם שם דייקנים," אמר.

המוות נראה משועמם;

"העניינים נעשים יגעים בכל מקום."

האיש שתק.

המוות התיר את רגליו והתרווח, אחר גחן לעבר השידה ונטל את קופסת הנובלס של האיש; "לא אכפת לך," אמר, "ממילא אין לך זמן לעשן את כולן."

הוא לקח לעצמו סיגריה והצית אותה.

"תיזהר," אמר האיש, "זה נובלס, אפילו אותך זה יכול להרוג."

המוות הרים גבה אחת.

"יש לך זמן עד סוף הסיגריה," אמר. הוא פלט סילון עשן לעבר החלון המרושת ולכד זבוב בתוך הענן המתאבך. הזבוב התקפד על אדן החלון ונראה מת, אבל אחרי רגע התעופף ונעמד על קצה אפו של האיש.

האיש הושיט יד לאה ומחץ את הזבוב המסומם בין שתי אצבעות. הוא דיבר כאילו לעצמו. "עברתי כבר על חיי. סיכמתי את מה שהיה לסכם. בחמש דקות אני יכול לעשות את זה עוד חמש פעמים. אבל גם אם שכחתי משהו, אין לי שום חשק לעבור על זה שוב." האצבעות החלושות התהדקו על תיק העור המרופט. "אני פקיד של חשבונאות, אתה יודע. עייפתי ממאזנים וסיכומים."

המוות לא נראה מעוניין. הוא שתק.

"יכולת פשוט לאסוף אותי וללכת," אמר האיש, "אבל אתה יושב לך כאן ומשתעשע."

"כללי המשחק." אמר המוות ביובש. "הרגעים האלה הם הבונוס שלי. חוץ מזה, תמיד ברגע האחרון צץ משהו. הכל איכשהו נדחס תמיד לתוך הרגע האחרון." הוא העיף מבט בשעונו. "יש משהו שהיית רוצה לעשות בארבע הדקות הבאות?"

האיש תלה בו מבט עייף, מלא בוז; "אם אתה מתכוון למשחק שחמט על החוף, אז לא."

המוות משך בכתפיו ושאף מהסיגריה.

האיש שקע במחשבות ועיניו בהו בתקרה.

אחרי רגע ארוך אמר, "כשהייתי בן שלוש לקחת ממני את אמי. לקחת אותה בהפתעה."

המוות גיחך ואיפר בזהירות לתוך כף ידו, אבל האפר נשר מבעדה, התפזר באויר, ורחף לאט מטה.

"הפתעה היא חלק מהעניין," גיחך המוות. את המלים הבאות אמר לאט, כמעט בלחישה: "במקרה של הפתעה, אני מאפשר לפעמים פיצוי קטן ברגע האחרון." הוא הביט ברוב משמעות בסיגריה המתכלה במהירות, אבל האיש לא הקשיב.

"כל בוקר," המשיך האיש לדבר בקול חדגוני לעבר התקרה, "אחרי הרחצה, אמי היתה עוטפת אותי במגבת, ומחבקת אותי חזק. היא היתה מחבקת אותי עם כל הכוח שהיה בה, כאילו ניסתה לדחוק אותי בחזרה לתוך גופה. אולי כדי שתוכל לברוח אתי משם וללדת אותי שוב במקום אחר."

עיניו של האיש בהו בתקרה, אבל לא היתה בהן כל הבעה.

המוות בחן את ציפורניו המטופחות בזמן שהאיש דיבר. הוא כבר כילה שליש מהסיגריה.

"היום אני יכול להבין כמה יאוש היה בחיבוק הזה," האיש המשיך לדבר לעבר התקרה, "אבל ביום ההוא, בזמן שרחצה אותי, עוד לא הבנתי, והיא  נפלה פתאום לתוך האמבטיה. עד הערב ישבתי במים. שיחקתי עם השערות שלה שצפו סביבי כמו עשבי מים שחורים. ליטפתי לה את הפנים שהתרככו והתחילו להתנפח. חיכיתי שתוציא את הראש מהמים, שתשלח יד לעבר המגבת ותכרוך סביבי את הזרועות הלבנות שלה. החיבוק, אתה מבין, בחיבוק שלה היא דחקה אותי מדי יום דרך שער צר, והעבירה אותי להמשכו של היום. אבל באותו יום נשארתי מחוץ לשער, והמשכו של היום לא הגיע יותר. באותו יום התהפכו סדרי עולם. דברים שהקדימו את זמנם החלו נדחקים ביני לבין החיבוק של אמי. דברים מבולבלים, סותרים, מטרידים."

המוות הפנה לעברו את פניו.

"אהה," הפליט בעניין כשהאיש השתתק ושקע שוב במחשבות.

האיש כנראה נחרד ממחשבה חולפת כיוון שפתאום ניסה לזקוף את ראשו. "אני עוד חי בתחושה שמעבר לכל פינה ממתין לי החיבוק שאחריו יתחיל כל החזיון השקוף סביבי  להתמלא דם, לקבל דופק, ולפעום. כשאשה הולכת מולי ברחוב, אפילו אם זו אשה שעל פי גילה יכולה להיות בתי, או נכדתי, אני מחכה שתעצור על מקומה כמוכת הלם, שתביט בי בהשתאות, ואז תמהר אלי ותאמץ אותי אל גופה. באותו רגע תפלח את האויר תרועה, בפינת הרחוב תופיע תהלוכה רועשת של חצוצרות ומצילתיים, והכל יתחיל."

"יתחיל?"

האיש ניתק את מבטו מהתקרה והביט במוות; "בינתיים שום דבר לא התחיל."

המוות שוב הציץ בשעון. הוא שאף מהסיגריה וריצוד של אש רץ על הנייר וליחך בסיגריה עד מחציתה.

האיש חזר להביט בתקרה.

"אולי לא שמת לב למלה בינתיים," אמר האיש אחרי רגע ארוך. "בינתיים זו מלת מפתח. זו אולי המלה הכי חשובה. 'בינתיים' זה הזמן הכי ארוך, כמו שאתה יודע. בהתחלה ישנו רגע קצר שמתיז ניצוץ - כמו גפרור שלא מצליח להידלק, ויש עוד רגע כזה בסוף. אבל בין שני הניצוצות שמנסים להתלקח משתרע כל ה'בינתיים' הזה, שאין בו כלום חוץ מציפייה להתלקחות. הנה, כל המחשבות האלה, הן לא שייכות לשם, ל'בינתיים'. רק עכשיו, ממש ברגע האחרון..."

כשהאיש אמר את המלים 'ברגע האחרון', אצבעות ידיו נלפתו בחוזקה והלבינו על התיק המרופט שעל חזהו.

המוות הביט בסיגריה שכמעט הגיעה לסופה.

מעין תכיפות הרעידה פתאום את קולו של האיש כשאמר:

"אם נשאר עוד זמן הייתי רוצה לחזור ליום בו מתה, לנסות לקבל ממנה את החיבוק ההוא. הייתי רוצה להגיד לה שהיו לי חיים טובים."

המוות הבליע חיוך דק. הוא הקיף במבט מופגן את החדר העירום. התעכב רגע על הקירות החשופים ועל בועות הטיח שתפחו בין הסדקים הלחים שבתקרה. בחדר לא היה כלום. היו מכנסיים וחולצה אפורים, מקופלים ומונחים על שרפרף. על הרצפה, ליד השרפרף, זוג נעליים שחורות. שידה של עץ ועליה קופסת נובלס כמעט מלאה, משקפי קריאה, כמה עיתונים ישנים. זהו.

לגלוג נשקף מעיניו של המוות כשחזר להביט באיש.

"אני בכל זאת רוצה להגיד לה את זה," התעקש האיש.

ברגע הבא הוא ניצב על קצות אצבעותיו, ראשו מורם כלפי אמו המדיחה כלים ליד הכיור, והוא מושך בשמלתה.

"תיגש לאמבטיה זלמן," אמרה, "אני מיד אבוא לרחוץ אותך."

אבל הילד, שלא כהרגלו, לא נשמע לה. הוא נשאר לעמוד שם, מורט בעיקשות את שולי השמלה.

"נו, לך לאמבטיה!" פקדה האם בקוצר רוח.

הילד נצמד אל רגלה בכוח.

"איזה שד קפץ עליך! זלמן!" היא נסתה לשחרר את שמלתה מאחיזתו של האגרוף הקטן, אבל הילד התעקש, וידה הרטובה החליקה שוב ושוב על האגרוף הקטן הקפוץ.

"לך, תפתח את המים זלמן. תפתח את המים ותתפשט. "היא סטרה על ידו הקפוצה בכוח רב משהתכוונה, והילד משך את ידו.

"לך. אני מיד באה  לרחוץ אותך. נו, לך כבר."

הוא ניגש לחדר האמבטיה ופתח את המים. אחר כך התפשט והניח את בגדיו על השרפרף הקטן. נכנס לאמבטיה ועמד עם רגליו במים הגואים. עכשיו ראה את האיש הדק עם הסיגריה שעמד אתו בתוך האמבטיה. לסיגריה היה ריח רע, מוכר. בגלל הריח הוא נזכר שכבר ראה פעם את האיש הזה. הזר, גנדרני, כמעט שקוף, גחן בתנועה גמישה לכבות את הסיגריה במים שהאפירו לאיטם.

"זלי..."

אמו של הילד קראה בשמו מהמטבח.

"פעם אחרונה שאני נוגע בנובלס," אמר האיש הדק, תוקע את הבדל לתוך המים כאילו היו ערימת חול.

הילד נשא אליו את עיניו.

"עצום את עיניך זלמן."

"החיבוק..." אמר הילד, והשתתק.

"אין לנו יותר זמן, זלמן. עצום אותן." האיש השקוף העביר את כף ידו כמלהטט מול פניו של הילד, אבל הילד התעקש להשאיר את עיניו פקוחות. בתנועה חלקה וארוכה משך האיש הדק את נשמתו של הילד מתוך אפו. מול עיניו המהופנטות מישש את הנשמה באצבעות גמישות, בוחן אותה בחומרה, כאילו היתה צעיף משי יקר שנמצא בו פגם.

האם שוב קראה מהמטבח.

"זלי..."

המוות הניח לגוף חסר החיים להשמט לאט, עד שישב במים.

אחר כך המוות הזדקף וקשר את הנשמה לחגורתו. הוא הביט בזרם המים הגולש מעל דפנות האמבטיה, חיכה עד שראה את המים שוטפים לאורך המסדרון, ואז נעלם.

האשה קראה שוב מהמטבח. 

אחרי רגע היא פתאום צרחה, "זאל-מאאאן!" ושמטה מידה את הצלחת. הצלחת התנפצה בתוך הכיור, אבל האשה כבר היתה בדרכה לחדר האמבטיה. כשהתפרצה בריצה למסדרון היא החליקה על הרצפה הרטובה. היא טייסה קדימה ללא שווי משקל עד שרגליה נעצרו בדופן האמבטיה וגופה הוטח בכוח אל קיר החרסינה שמהעבר השני. ראשה נחבט בקיר וקול רעם עמום נבלע לתוך רעש המים הזורמים. לחייה המעוכה אל הקיר נגררה מטה, משאירה מול עינה הפקוחה שובל של דם לאורך אריחי החרסינה הלבנים. עוד הספיקה, תוך כדי שנשמטה לתוך המים, לראות גוף זר מוטל עירום אצלה באמבטיה, מחבק אל חזהו תיק עור ישן. דפים שייטו החוצה מתוך התיק, צפים סביב גופו כמו שושנות מים צחורות שהלכו והאדימו לאטן. משהו בעיניו הפקוחות של הזקן עורר בה רצון עז לחבקו. היא לא הבינה מה היה הדבר, אבל הצליחה בשארית כוחה לשלוח את זרועה בתוך המים המאדימים, לפלס עם אצבעותיה דרך בין שושנות המים האדומות, ולחבוק את מותניו המדולדלות של הזקן