פעם הכרתי אשה קודרת. היא התקדרה לצידי כמו חשרת ענני פחם בחורף סוער. הכרנו מבעד לזכוכית מזויינת של גאווה מנוכרת. האשה הזאת, היא ישבה עם קדרותה הזקופה מאחורי הזכוכית המזוינת שלה, עם הסיגריה הדולקת בפה, ועם רובה הצייד שלה על הברכיים הפשוקות. את הרובה היתה פורקת מדי יום, ומיד שבה ודורכת. היא דאגה לכך שאראה אותה מטעינה אותו בכדורי דום-דום קטלניים קרועי לוע. עם הרובה הזה היא גוננה על שתי בנותיה, ועל החיים הפגועים שלה.
יום אחד היא רשמה בשבילי פתק. את הפתק הדביקה עם כף ידה לזכוכית המזוינת כדי שאוכל לקרוא:
"אם לא טוב לך, אתה יכול לעוף מהחיים המזוינים שלי".
לא הייתי צריך יותר מזה כדי לארוז את הגאווה הקשיחה שלי, וללכת לשכב בין זרועותיה של מישהי רכה. אחת שאין לה מדקרות זעף מסביב לנשמה המבוצרת שלה, ושאין לה סימני כניסת קליעים לתוך שדיה המצולקים. הבעייה, שבתור אחד שמאז ומתמיד רגיל להסתובב בסערות גשם, ולחיות חיים רטובים מתחת למטריות גאווה דולפות, אני לא יכול להפסיק לחשוב על האשה הקודרת ההיא עם החיים הדפוקים. היא כנראה עוד מחכה לי מאחורי הזכוכית המזויינת שלה, עם סיגריה רטובה בפה, עם רובה הצייד שלה על הברכיים, ועם שתי הילדות מאחורי הכתפיים, שמביטות אלי מתוך תהומות של רצינות קודרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
