טיעון רווח, ולכאורה הומאני כל כך של מתנגדי מצעד הגאווה, הוא שיש להתחשב באמונתם וברגשותיהם של תושבי ירושלים החרדים, ולערוך את המצעד בת"א.
על פי אמונתם ורגשותיהם הפגועים של החרדים, אשמתם הנוראה של הגייז היא בעצם היותם. ממש כמו אשמתם של היהודים. הגייז הם עכשיו היהודים של היהודים. החרדים הם הנרדף שתוך כדי מנוסתו רודף אחרי חלשים ממנו והופך בעצמו לחיית טרף.
"אדם באמונתו יחיה" נאמר, אבל החרדים טובים בלעוות כל הוראה הומאניסטית. אצלם, איש באמונתו יהרוג.
-
יגעל עמיר, לא סתם הוא מחייך. זהו חיוך של ניצחון. שליש מהעם הזה כבר חושב שמגיעה לו חנינה. בעוד שניים שלושה דורות הבן של יגעל ולריסה, או הנכד שלהם, ינהיג את השליש הזה בעם, שאולי בימים ההם כבר יהיה הרוב במדינה.
לא נותר לנו אלא לעמוד זקופים על הסיפון, כדי שהטיטאניק האהובה שלנו לפחות תשקע בכבוד.
-
ואם כבר פתחנו את הפה, ננג'ס עוד קצת בעניין לעוס:
מכתב גלוי נוסף אל כְּבוֹד אנסי
הנדון: בקשת חנינה.
אדוני כבוד אנסי, מזה מספר שבועות שהינך אונס אותי בדבקות, בנחישות, ובחוסר רגישות (מיותר להוסיף, בטיפשות) אתה אונס אותי להיות אזרח מושפל, מדוכדך, עצוב.
האמת, כבר מזמן לא אכפת לי אם אתה אשם או חף מפשע. כך או כך, אדוני אנסי, אתה סמרטוט חסר חן.
כבוד אנסי, תן לנשום.
עוף לי מהעיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
