כשאני חושב על עניין הכתיבה, אני נזכר איך בימי המשבר הגדול של חיי סחבתי אתי מחשב נייד לאורכה של אמריקה, ובמשך חמש שנים עמוסות אירועים לא הצלחתי לכתוב פיסקה אחת שלמה. בסוף המסע הגעתי לכפר בגואטמלה. ארבעה חודשים שהיתי שם בחדר קטן תלוי על צלע של הר ירוק. מדי בוקר התישבתי ליד אותו שולחן רעוע על המרפסת הצופה אל האגם, המחשב פתוח לפני, והמקלדת מוכנה ומזומנה לקלוט את מטחי האצבעות שבוששו לבוא. אני מעתיק לכאן פיסקה מאחת הרשימות שכתבתי כשחזרתי משם:
נאדין אמרה שאתמול בערב שוב הלכה לשתות במקום לשבת על העבודה שלה, אבל אני התעלמתי. לא רציתי לדבר על השתיה שלה.
הנוף הפראי סביב היה תפאורה הולמת ליופיה של נאדין. זה כל מה שהייתי זקוק לו בשעת הבוקר הזו; לשבת בשקט, מוקף בכל היופי הזה, לדעת ששום דבר מזה לא שלי, שאין לי כל אחריות לגבי זה. לא היתה לי אחריות לגבי הילדים העובדים במטעי הקפה במקום ללכת לבית ספר, לא היתה לי אחריות על המטעים הנעקרים בזה אחר זה מהאדמות סביב האגם, לא היתה לי אחריות על כך שהקרקעות הנחשקות הללו נמכרות בפרוטות לאירופאים כדי שיבנו בתים, שיביאו מים, שיביאו חשמל, שיביאו קידמה שתשאיר מאחור את מוכרי הקרקעות הנחשלים כשבידיהם סכום כסף שיאבד את ערכו מיד. אין לי נגיעה לכל זה. אין לי גם אחריות על הדכאונות של נאדין, או על בעיית השתייה שלה. היא שתתה יותר מדי, זה היה ברור, אבל לא רציתי לדבר על זה. לא עכשיו.
השמש התנוצצה על האגם כמו על רפלקטור ענק וקשה היה להחזיק את העיניים פקוחות.
"גם אני לא עומד במשימות שהצבתי לעצמי," אמרתי לנאדין. "במקום לכתוב אני מוצא את עצמי יושב ובוהה בנוף." אמרתי שלדעתי הסיבה שרוב הסיפורים הטובים נכתבו בחדרים אפלים, היא שהיופי של הטבע הוא מסית ומדיח, ובעצם זה נכון לגבי כל יופי שהוא. רמזתי לכך שגם היופי שלה הסיח את דעתי, אבל נאדין היתה נתונה באותו רגע למחשבותיה הדכאוניות. שום יופי לא השתקף לה מתוכן, והיא לא הבחינה ברמיזה שלי. באותו רגע החלטתי שמאותו יום אכתוב בתוך החדר (כבר באותו ערב אחרי שדיברתי עם מריה אשתו של פרנציסקו, הביאו אלי לחדר שתי בנותיה שולחן קטן שהספיק בדיוק בשביל להניח עליו את המחשב הנייד ואת כונן הדיסקטים.)
נאדין התנערה ממחשבותיה. היא צחקה שעה שדחסה קובייה גדולה מדי של מנגו לתוך פיה והמיץ פרץ מקצות השפתיים ונזל על צווארה ועל חזה. על הרקע המסנוור של האגם המנצנץ היא הופיעה לרגע כפנטזיה. בזוהר שאפף את צחוקה לא היה כל רמז לשדים שהתרוצצו בתוכה.../
בדיעבד, כשחזרתי לארץ אחרי חמש שנים עקרות מכתיבה, הסתבר שבעצם כתבתי, כלומר, בשעה שהחיכוך החריף עם המולת החוץ גירה את עצביי והתווסף לגורמים אחרים שמנעו ממני לכתוב, התתמודע הסגפן ישב במרתף החשוך וכתב בשבילי. לי לא היתה גישה לחומר שלו. ולא רק שלא היתה לי גישה, גם עצם הידיעה שהדברים נכתבים נשמרה מפני בסוד. כשחזרתי לארץ שפכתי הרבה שצף קצף גרפומני חסר טעם לתוך פורומים באינטרנט, אבל רק כמה שנים אחר כך החלה לעבוד בתוך ראשי תחושה של מעיים מתהפכים. סגרתי את עצמי בחדר, כביתי את הטלפון, הגפתי את התריסים, והתחלתי לכתוב. לרוב לא כתבתי מתוך אוריינטציה אינטרנטית, הטקסטים שכתבתי עכשיו, והאינטרנט, נראו לי כזיווג עקום. אבל ככל שכתבתי הלכתי לאיבוד בשטף הכאוטי של מה שנצבר במשך שנים בארכיב של התתמודע, שהשתגע והחל להעיף החוצה ללא סדר את כל מה שהיה שם. התערבלתי לתוך הסמבטיון הזה ואיבדתי את היכולת לעצור, להתרחק, ולקבל פרספקטיבה. לא היתה לי אינדיקציה אם מה שאני כותב שווה משהו. הייתי זקוק באופן נואש למשוב, אבל לא רציתי את פורומי האינטרנט למיניהם, נסיתי אותם בעבר והם לא היו לטעמי, לשון המעטה.
ה'בלוג' הפציע כמו התגלות של בוקר בהיר מעל הכאוס. פורמט חדש, מיידי, גמיש, סתגלן, כמעט אינטימי. כמעט מאהבת.
זה היה הפורמט האינטרנטי היחיד שהכרתי עד כה שהתקרב למשהו שיכול היה לגרום לי להרגיש נוחות מסוימת. היכולת לפרסם באופן בדלני ולא להשתכשך באמבטיה עם ערב רב של כותבים וגרפומנים מגיל שבע עד שבעים, היכולת ליצור ישות מקבילה לך, ישות סימביוטית, להניע את הישות הזו בחלל האינטרנטי בין ישויות מאותו סוג. היכולת לשלוט בעריכה ובעיצוב, להיות הכותב, המו"ל, המפיץ, היחצן והמפרסם, כל זה כבר נראה היום מובן מאליו, אבל האמת היא שזה פלא, ומי שלא רואה בזה פלא לא יודע לזהות פלא כשהוא נתקל בו (או שהוא צעיר שנולד לתוך המציאות הזו.)
אבל הבלוג הוא גם חלון, ואני משקיף דרכו על נוף מסוג חדש: הנוף הוירטואלי. אני משקיף על אתר הבנייה העצום, רוחש הפעילות, שם הולך ונבנה מגדל בבל של התודעה האנושית. אי אפשר שלא להשתאות לנוכח החזיון; הפעלתנות, המהומה, הרחש בחש, ההבנה השוקעת ומתגבשת שמול עיניך נוצר מימד חדש ובתוכו מתפתחת ישות נושמת, תוססת, תופחת, מפרה את עצמה, מולידה את עצמה בכל רגע ומעצימה את עצמה, מין בריאה כבירת מימדים שנבנית מערפל גלובלי סמיך של מלים וסימני פיסוק, נבנית מעצם הצפיה שלך בה ומעצם נסיונך להבין את מכניקת ההתפתחות שלה, את פילוסופיית ההתפשטות שלה, את מקומך בה, את מידת השפעתה עליך ואת מידת השפעתך עליה. לפעמים נדמה שאתה חוזה בהתהוותו של אלוהים חדש הדורש אמונה חדשה, ולצידה פילוסופים והוגי דעות חדשים שיפשילו שרוולים ויתחילו לחקור את מהותו מבראשית. בכל זה יש הרבה קסם ויכולת לשאוב אותך עד תום. אבל גם כשאתה מצטמצם בד' אמות של הבלוג הפרטי שלך, אין כמעט דבר שיכול לינוק אותך מתוך עולמך מהר יותר וחזק יותר מאשר ההתדיינות/התפלספות/ התנצחות/ עם המגיבים בבלוג. אתה פותח את החלון, והבית מתמלא בהמולת אורחים, שלפחות חלקם, כל תכליתם היא לאתגר אותך, ואם אפשר, גם למשוך אותך לעוד סיבוב לילי בין העולמות הצפים בחוץ. לפעמים הם הולכים אתך לעבודה, לחברים, לשירותים, למיטה, ולקפה של הבוקר. כשהבלוג פתוח לרווחה נדרשת לו תחזוקה שעולה במשאבים נפשיים ובהרבה זמן יקר.
חסימת הבלוג לתגובות היא מעין נסיון התכנסות בערבון מוגבל. החלון מזמין האורחים נסגר, אבל מבעד לחרכי התריס נשמר קשר עין עם הדמויות החולפות. בעצם, עם הצלליות המִתְפּקדות על מונה הצפיות. אני דואג להעיף אליו מבט מדי פעם. כשאני עושה את זה, אני מניח שלפחות שניים שלושה מתוך סך המזדמנים לבלוג נעצרו לקרוא את מה שכתבתי. זה מספיק. זה מספיק כדי לנטרל את התחושה של כתיבה בחלל ריק.
זה לא אומר שאני חסום לנצח, זה רק אומר שאני עושה שימוש באפשרות שניתנה לי לפתוח חלון כשאני צריך לראות אנשים, ולסגור אותו כשהבדידות- סם הכתיבה, מסתכלת לתוך העיניים ואומרת בנחרצות:
"זה או אני או הם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
