החיים קצרים. נצלו אותם.

כל החיים שלי שנאתי אותך.

הדקות המעטות האלו, בהם אתה בסדר, בהם אני מרגישה שיש לי אבא אמיתי, נעלמות בשניות ספורות.

הזכרונות שלי ממך, הם בעיקר הריבים שלנו. הצעקות שהיית צועק עליי, רוב הפעמים כשאפילו לא היה מגיע לי.

אתה שונא את זה שאני דומה לך. שאני גם חמת מזג. שאני גם יודעת לצעוק.

שאני יודעת לעמוד על העקרונות שלי. שאני אומרת לך מה שאני חושבת עלייך בפנים. שאני לא מפחדת ממך. לא מפחדת ממה שתחשוב עליי. ממה שתגיד לי.

אתה שונא את זה שאני מעצבנת אותך. אני יכולה לגרום לך לאבד את העשתונות. למה? כי אני אומרת לך את האמת בפרצוף? אמת שקשה לך להתמודד איתה? כי אני אומרת את מה שאני חושבת עלייך? כי אני דוחפת אותך לזוז מהכיסא ולעשות משהו בשביל הילדים שלך?

סליחה באמת.

לך תרביץ לאנשים אחרים אם בא לך. כשהיינו קטנים עוד הרמת עלינו ידים. מי אתה לעזעזל חושב שאתה?!?! מי אתה חושב שאתה שהרבצת לילדים הקטנים שלך?! אהה?!

הדבר היחיד שזה גרם לנו זה לפחד ממך.

לא לכבד, לא לאהוב.

לפחד.

זה מה שאתה רוצה שהילדים שלך ירגישו כשהם רואים אותך? פחד?

פחד מהאבא המטורף שלהם?

אני פשוט שונאת אותך.

את העובדה שאתה כל החיים רק צועק.

את העובדה שאתה מעמיד את הילדים שלך, במקום האחרון.

את העובדה שאכפת לך הרבה יותר מאיזה משחק מטומטם מאשר מהילדים שלך.

את העובדה שאתה תרוץ אחרי כל העולם, אחרי כולם, אבל להביא אותנו לאנשהו? להחזיר אותנו? בחיים לא. שנלך ברגל. שנלך ברגל מהונוללו. לך לא אכפת.

את העובדה שאתה חושב שהכל עובד בצעקות. שאם תצעק עלינו זה מה שיגרום לנו לנקות, לסדר ולעזור בבית. מזק חדשות, זה לא. הצעקות עובדות בצורה חד פעמית.

את העובדה שאתה מעמיס הכל, אבל הכל על אמא שלי. שהיא עושה הכל. היא דואגת. לה אכפת מאיתנו. לאן אנחנו הולכים, עם מי אנחנו מסתובבים. מתי אנחנו חוזרים. זה אולי מעצבן, אבל זה מראה שלה באמת אכפת מאיתנו. שהיא דואגת. שהיא אוהבת אותנו. בניגוד אליך.

למה אתה חושב שאמא צריכה לעשות הכל?

קניות. כביסה. כלים.

ילדים.

עבודה שהיא בה 24/7.

בנק. דואר. ששניהם כמובן בשביל העבודה שלך.

ואתה עוד מעז להתעצבן כשהיא עסוקה עם המשפחה שלה. מעז להאשים אותה כאילו היא רוצה את כל הבלאגנים האלו. כאילו שהיא רוצה לעזור לאחותה שבדיוק התגרשה. כאילו שהיא אשמה שדודים שלה מתפגרים להם בצפון. רק שתתדאג לאמא שלך נכון? כי זה בסדר.

 מעז להגיד שהיא לא עושה כלום בבית והיא כל היום אצלם. כשבמציאות היא לא יודעת מה לעשות קודם. ואתה במקום לעזור רק מקשה. זה הדבר היחיד שאתה עושה עם כל האי נכונות שלך לעזור לה.

בהורות צריך שניים. אחרת, בשביל מה אתה פה?

אתה מוזמן ללכת לחפש לך בת אחרת אם אני כזו גרועה. אבל זה לא מה שיעזור לך חמוד שלי.

אתה חושב שהאחים שלי אוהבים אותך? הם יודעים להסתדר איתך. הם לא גורמים לך להתעצבן במיוחד. אז מה? אתה חושב שהם עושים את זה כי הם יותר נורמלים?

לא.

הם סתם לא רוצים שתתעצבן.

אני איבדתי כל אמונה שהייתה לי בך.

אני גיליתי שהאדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו זו אמא.

לא אתה.

אפעם לא אתה.

היית מת שזה יהיה אתה.

ואתה עוד מעז לשאול אותי אם אני כבר לא אוהבת אתכם שבגלל זה אני בקושי בבית.

אז לא.

התשובה היא לא.

אני לא אוהבת אותך.

ממתי שאני זוכרת את עצמי אני לא אוהבת אותך.

ואני אפעם לא אוהב.

אמא.

אני כל כך אוהבת אותך.