עמי איילון שוקל להצטרף למרוץ. גם הוא חפץ להיות ראש ממשלה.

יפה? למה לא.

לאיילון יש רקורד צבאי-בטחוני, כיאה לכל מי שיש לו סיכוי לשבת על כס ראש ממשלת ישראל, ומאחוריו גם פעילות ענפה כראש "המפקד הלאומי".

אז מה רע?

אם להסיר לרגע את המכשול הקטנטן שאיילון לא צמח בפוליטיקה, וכמה שנות ליטוש ועשייה לא יזיקו לו, טעם חמצמץ עולה בגרוני כשאני שומעת על אדם נוסף המעוניין להיות רק ראש ממשלה.

הנה עוד ראש תנועה שיפקיר רבבות מצביעים ביום שאחרי, ואיילון גם לא מתבייש להודיע לנו על זה מראש.

הכל או כלום - כך נראית ההנהגה הפוליטית הישראלית בשנים האחרונות. מפלגת העבודה מתפוררת, אבל את ברק ומצנע זה לא מעניין, את תחלואי המפלגה הם השאירו מאחור בעוד הם מפלרטטים עם העולם, ועכשיו הם יושבים ביציע, יורקים על פרס קליפות גרעינים, ומצפים שילכד את השורות בשביל שאהוד יוכל לחזור ולעמוד בראש התנועה.

ולא נשכח גם את נתניהו, שייבא את השיטה ישירות מארה"ב.

עדיין לא ברור מתי יתקיימו הבחירות, אבל ריחן כבר באוויר, ובי נשבעתי כי שום מנהיג לא יזכה לקולי לפני שיתחייב קבל עם ותנועה (ובכתב) לעבוד גם ביום שלאחר המפלה (והרי די ברור שזה שאתן לו את קולי לא יהיה זה שייבחר). ומי שאינו בא כדי לעבוד קשה למען המדינה, שילך, כמו ברק, לעשות "למען ביתו", ויישאר שם.  

וגם פייגלין, האיש והבחילה, רוצה לעמוד בראש הליכוד. ואני אומרת - תנו לו! הנה קם ימני אמיתי, שאינו מתפתל כמו נתניהו, ואינו זקוק לפירואטים בסגנון שרון. ואם לשפוט על פי משאל הליכוד, הוא מתאים לטוהר המידות של המרכז כמו הכיפות שלראשם.