עוד יום כיפור עבר. אצלי - זה הארבעים במספר.

בעשר השנים האחרונות (בערך) העברתי את יום כיפור בעיר. לא בסתם עיר. בתל-אביב. מעוז החילוניות המתפרצת של מדינת ישראל המתחרדת לאיטה, ואפילו שם - יום כיפור עבורי היה מועקה נוראה.

מעולם לא היה לי כסף לגור בנוחות במרכז העיר ומעולם לא הסכמתי להתפשר על תנאי המגורים שלי עד כדי כך - כדי שאוכל לגור למרגלות כיכר רבין ולרדת לשתות קפה בברנז'ייה המקומית. בקיצור - כמעט לאורך כל עשר השנים האלו - גרתי בשכונות הפחות טרנדיות והפחות מרכזיות של העיר. אלו שמרוחקות מהמרכז ושההגעה מהן אל המרכז היא עניין של נסיעה (או הליכה ארוכה מאד), חיפוש חניה ולא מעט טירחה.

לכן - בכל שנה, כשהגיע יום כיפור, הרגשתי כאילו עוד שניה נופל עליי עוצר מימי המנדט. צריך להצטייד בסרטים, באוכל, בספרים ובהמון סבלנות - כי אלו הולכות להיות 24 שעות (זה אגב הרבה יותר מזה כי העוצר מתחיל סביב שלוש אחה"צ ומסתיים רק בערב למחרת) ארוכות, בודדות ומשעממות להחריד.

החברים שלי - תמיד היו מפוזרים רחוק ממני. אם במרכז העיר ואם בערים אחרות ופגישה איתם היתה כרוכה תמיד במאמץ לא קטן מצד זה או אחר. (ולא לשכוח - יש גם צורך באופניים וכן הלאה).

בקיצור - יום ארוך, מעיק, בודד ומשעמם טיכו.

את שני ימי הכיפורים האחרונים כבר עשיתי בחזרה בכור מחצבתי - בקיבוץ שבצפון. כאן הכל נראה אחר לגמרי: הקיבוץ הוא חברה חילונית המגדירה עצמה כחילונית ולכן מתנהלת ביום כיפור כבכל חג ומועד אחר.

אין התעלמות כללית אמנם (פעם כיפור היה יום עבודה רגיל ככל הימים), והשבתון תופס כמו בכל המדינה, אבל זה שבתון בלבד. אין שום טאבו על נסיעה, אכילה, השמעת מוזיקה וכל עניין אחר שבתל אביב החילונית היו מוקצים ואסורים ואבוי למחלל היום הקדוש שהעז לפגוע ברגשות הציבור סביבו.

אמנם אין טלוויזיה (אנחנו מנויי הוט) ואמנם אין רדיו ואמנם התנועה הכללית של כלי רכב פוחתת מאד ביום הזה (נושא שאגב הפתיע אותי מעט), אבל בסך הכל - התחושה היא של שבת אחת מני רבות ואם מישהו מחליט לקחת אוטו ולסוע לטייל - הוא פשוט עושה את זה. כבישי האזור הכפרי הזה היו מלאי רכבים אתמול. תאמינו או לא.

ועכשיו, משעבר סוף השבוע הארוך להחריד (יום ראשון גשר בגנים) והפקדתי את בתי בגן סוף סוף, אני מתפנה להרהר ברמת הכפיה המקוממת איתה הסכנתי לאורך שנים במקום הכי "חילוני" לכאורה בישראל: איך התיישבתי בצייתנות בבית, לא השמעתי מוזיקה בקול (גם כשמאד רציתי), לא התנעתי את האוטו ונסעתי לבקר משפחה שגרה מרחק עשרים דקות  נסיעה ממני, או חברים שגרים במרחק עשר דקות במרכז העיר (או שעה. שעה הליכה ברגל כמובן...), הסכנתי עם היעדר הטלוויזיה ועם החנויות הסגורות, הרכנתי ראש ונתתי מקום לקדושתם של אחרים להשתלט על סדר היום שלי למשך 24 שעות ועוד קצת, פעם בשנה.

החיים בקיבוץ - כמקום חילוני לחלוטין השומר על אופיו החילוני באופן מוצהר ומוגדר, מבלי לכוף ראש אל מול שום סוג של סטטוס קוו דתי-חילוני כזה או אחר, הם חוויה מתקנת, אל מול השנים הארוכות בעיר.

יש בקיבוץ המון מינוסים. ה-מ-ו-ן. אבל החילוניות אינה אחד מהם. לפחות לא עבורי, והיעדר הצורך להתחשב ברגשותיהם הדתיים\מסורתיים של אחרים ולכוף ראש אל מול מוסכמות שאינן מוסכמות עליי, הוא משחרר ומזכך עבורי, מה שהופך את דרישתם של כמה תושבי הקיבוץ - לקיים בית כנסת בתוך תחומי הקיבוץ במהלך יום הכיפורים לאיום אמיתי על שלוות הנפש שלי ולאורך זמן - מכיוון שטבען של החלטות זמניות להפוך לקבועות ושל מנהגים חד פעמיים להפוך למסורות - לאיום אמיתי על אורח החיים החילוני לחלוטין שאנו מנהלים במקום הזה במודע ובמוצהר וללא כל התנצלות בפני אל או אדם.

בשנה שעברה החליטה הנהלת הקהילה שלנו לדחות את הבקשה לקיים "בית מדרש" במהלך יום הכיפורים, מפני שהבקשה נראתה לציבור כאיום על אפיו החילוני של הישוב.

השנה, מסיבות שאינן ברורות לי, הוחלט לאפשר את העניין, כל עוד יתקיים בצנעה, במיקום מרוחק ולא יפריע להתנהלות הרגילה של המקום ושל תושביו.

אז קיימו בית כנסת בחדר באחד המפעלים, הביאו שני בני ישיבה לנהל את התפילות והשאירו את הנשים להתפלל ולהקשיב במסדרון.

בשנה הבאה - יבקשו מקום קצת יותר נורמלי - כי הרי באו אנשים לראות, לשמוע ולהתפלל. ואיך אפשר לדחוק אותם ככה בחדר מסריח במפעל?

וגם יום כיפור. לא נוסעים והמפעלים רחוקים. אז צריך גם מיקום יותר מרכזי.

וגם צריך עזרת נשים כי איך אפשר ככה להשאיר את הנשים במסדרון?

ובשנה שאחריה - יבקשו מהשכנים שלא ישמיעו מוזיקה חזקה ולא יעשו על האש - כדי לכבד את המתפללים - והרי כל הקיבוץ לרשותם אז למה לא יקחו את המנגל קצת הצידה ויתנו כבוד ליום הקדוש ולשומרים על קדושתו?

ויבקשו מהבאים שלא יגיעו ברכב ממונע, מסיבות מובנות מאליהן (גם אם באו רק לשמוע את תקיעת השופר כקוריוז בלבד)

ובשנה שאחר כך - יביאו רב אמיתי ולא שני תלמידי ישיבה ויבקשו שאם אפשר - יספקו לרב גם חדר ללון בו למשך היממה הקשה הזו.

וגם בסביבות חדרו של הרב יבקשו לשמור על קדושת היום, מפאת כבודו.

ואולי גם בסביבת מגוריהם של המאמינים והצמים.

ובעוד שנתיים שלוש - נמצא עצמנו נכנעים, צעד אחר צעד, לסטטוס-קוו הכובל והמגביל של יום הכיפורים הרווח במאור החילוניות הישראלית - העיר תל אביב.

ולמה אני מספרת את כל זה - כי דעתי היא שאיש באמונתו יחיה ושאנחנו אמנם מדינה יהודית, אבל אנחנו מדינה יהודית חילונית, שאינה מסוגלת לשמור על אופיה מפאת חולשה ורכות לב, כך שבעצם אנו חיים במדינה יהודית דתית המאפשרת לנו - ברוב טובה- לקיים גם אורח חיים חילוני במשך רוב ימות השנה.

הסיפור הקטן של הקיבוץ שלי הוא המחשה בקטנצ'יק - של מה שקורה לאורך ולרוחב ישראל בעשורים האחרונים.

רגלינו החילוניות נדחקות אט אט אל שולי הקיום והחברה הישראלית ואם לא יקומו חילוני-ישראל ויגנו על עצמם מפני המסורת המשתלטת על אורחות חייהם באורח כפוי או כסטטוס קוו שאין להפר אותו - אזי דיננו כדין דמוקרטיה שאינה מגנה על עצמה ובתוך כמה עשורים נחיה במדינה שבינה לבין מדינת הלכה - יש הבדלים מעטים מאד.

ואגב - תהרגו אותי אם אני מבינה איך נשים מוכנות שידחקו אותן בכל פעם מחדש לעזרת הנשים שם למעלה - רחוק מהעין, רחוק מהלב ורחוק רחוק רחוק - מכל סמלי הקודש שבבית הכנסת אותו הן כל כך מעריכות.

חג סוכות חילוני ושמח לכולכם.