יותר מהימנים מרגיזים אותי שמאלנים מתרפסים, הממהרים לחבק את "זכות הסירוב הדמוקרטית" של הימין, ושבלהט צהלת "שבת אחים" שכחו לשאול מה לסרבנות נוסח הכיפות הסרוגות ולנו.

תנועות כמו "אומץ לסרב" הוקמו על ידי אזרחים מהשורה - לוחמים שרואים בהתנחלויות ובהמשך השליטה בשטחים דבר לא מוסרי, ומסרבים להמשיך ולהגן בגופם על איכות חיי המתנחלים. הסרבנות מימין, לעומת זאת, אינה התנגדות שצומחת מהשטח. זו סרבנות המובלת על ידי רבנים בעלי יוקרה, שפסיקתם מחייבת את צאן מרעיתם לא פחות (ואולי יותר) מחוקי המדינה, ושרבים מהם אחראים לחינוך הדור הצעיר של חובשי הכיפות הסרוגות.

וזה כל ההבדל! זה ההבדל בין חינוך לחשיבה ולקיחת אחריות אישית ובין "נעשה ונשמע", זה ההבדל בין זכותו המוסרית-דמוקרטית של האדם הפרטי ובין רמיסת חוקי המדינה ע"י עדר מתלהם. 

האם מישהו באמת מצפה להתנגדות של מתנחלים חובשי כיפות לפסיקות רבנים כמו הרב שפירא, שמולו גם הרב הראשי לצה"ל מתקפל ומרכין ראשו?

סרבנות היא זכות חשובה וגם חובה מוסרית, אבל זכות זו שמורה ליחידים ולא למנהיגים ולנבחרי ציבור. בואו נחשוב מה היה קורה למשל לוּ היה ראש עיריית ת"א שולח מכתבים הדורשים מתושבי העיר לסרב לשרת בשטחים? מהומה רבתי הייתה קמה במדינה וזעקות שבר על כך שנציג ציבור מנצל את מעמדו ומסית את בוחריו לעבור על החוק. אך כאשר רבנים או נבחרי ציבור כמו ולרשטיין ודניאלה וויס דורשים מבוחריהם לעבור ביודעין על חוקי המדינה הדבר מתקבל כבקשה לגיטימית. למה? כי ככה זה במדינה שיש בה חוק אחד לשומרי חוק וחוק אחר לעבריינים ימנים-אידיאולוגים.

אין חדש תחת השמש - הימין הוא אותו ימין שעדיין מחכה לרגע בו יוכל לסקול את סרבני השמאל באבנים, והשמאל הוא אותו שמאל שעדיין חושב שחנפנות תחזיר לו את הרלוונטיות. 

ותחשבו על זה בפעם הבאה שיתחשק לכם לחבק את דוס המחמד.