בוקר אחד מתעורר אדם ומגלה שבגנזך המדינה* שמורה עבורו מתנה. ולא סתם שמורה – מוגנת כבר ארבעים שנה במרתף שלפתחו נמה מפלצת.

בהתבוננות ראשונה המפלצת נדמית קלה לריסוק - שהרי כל כולה פקידים אפורים ולא מזיקים למראה. ומה אם אחד לא יודע? השני בוודאי ידע. ואם גם השני לא ידע, יפנה אל השלישי, שיישלחו אל הרביעי. החמישי יאמר שאין זה תפקידו, ותוך שנה-שנתיים יגיע לפקיד זוטר שדווקא זוכר משהו, רק שכדי לחפש אחר המידע יש למלא טפסים אותם יצליבו עם התיקים שבארכיון, שיאשרו שאביו אכן היה פלוני שהתחתן עם אלמונית, שהיא אימו, וגם הייתה לו אי-אז משפחה גדולה, ואחים וסבים ודודים ואחיינים צעירים שהוא נוצר את זכרם יותר מחמישים שנה. 

אבל, אומר האדם, כל זאת כבר העליתי על הכתב בעבר, למה לשוב ולעורר את המתים והכאב?

כי כך ראוי, ישיב הפקיד, סדר צריך להישמר, וכדי לשומרו יש להאכיל את המפלצת!

מתוך דו"ח מסכם של ועדת החקירה בנושא הבדיקה בבנקים בישראל של נכסי קורבנות השואה:

"מאז ראשית המאה ה-20 ובמיוחד בתקופת המנדט הבריטי, הופקדו בבנקים בארץ ישראל פיקדונות כספיים על ידי יהודים אשר על רקע שואת אירופה הפכו לקורבנותיה. הסיבות להפקדות בבנקים בארץ-ישראל היו בעיקר ציוניות, מילוט ההון מאירופה והבטחת האפשרות לעלות לארץ-ישראל, באמצעות ויזת הון (CAPITAL CERTIFICATE). בשנות הארבעים המוקדמות היו פיקדונות אלה בין 30% ל-50% מהון הבנקים."

אם תשאלו את המפלצת היא תאמר: איך יכולתי לדעת שאלה כספי קורבנות השואה? והרי אני ממונה על עשרות אלפי תיקים עזובים. 

האומנם לא יכול היה האפוטרופוס הכללי (המכריז על עצמו גם כ"נאמן הציבורי") לדעת למי שייכים החשבונות?

בואו נעשה חשבון פשוט: רוב רובם של החשבונות הוחרמו ע"י הממונה הבריטי על רכוש אויב בעת המלחמה, וממנו הועברו עם קום המדינה לממונה הישראלי. בשנת 1968 הועברו כל הכספים האלה לאפוטרופוס הכללי, בהיותו האחראי על רכוש עזוב.

ההיגיון אומר שמי שנחשבו ע"י הבריטים לאויבים היו אזרחי מדינות אויב (קרי: יהודים בעלי אזרחות גרמנית, פולנית, רומנית ועוד). אבל גם אם נניח לתמימות להשתלט עלינו, ונאמר שהאפוטרופוס באמת לא ידע מי היו אותם אזרחי מדינות אויב, למה לא פרסם כבר בסוף שנות השישים את הרשימה**?

למפלצת הבירוקרטיה יש לכך תשובה קלה: אין חוק שמחייבה לפרסם.

התשובה מדויקת יותר נמצאת כנראה בציטוט שלמעלה: "בשנות הארבעים המוקדמות היו פיקדונות אלה בין 30% ל-50% מהון הבנקים." - סכום בכלל לא צנוע, מסתבר.

ועוד ציטוט מדברי הוועדה: "ממצאי הדוח המוגש בזה חושפים, מטבע הדברים, אמת היסטורית שונה מאוד מזו שעלתה במדינות אחרות. במדינות אירופיות כמו שוויץ למשל נותר כספם של קורבנות השואה, במשך חמישים שנה ויותר, בחשבונות רדומים, ואילו חשבונות הבנק בארץ (בארץ-ישראל המנדטורית ולאחר מכן במדינת ישראל) עברו מסלול שונה..."

אכן, מסלול שונה! המסלול שעבר רכושם של קורבנות השואה והניצולים בישראל מכוער, אכזרי וציני הרבה יותר. מדינת ישראל בחסות האטימות הבירוקרטית הפקיעה רכוש שהיה יכול להקל, ולו במעט, על שיקומם של הניצולים.   

*שם הדוח מטעה רבים המתענגים להיכנס באמ-אמא של הבנקים. בפועל, וכך גם כתוב בדוח עצמו, מרבית הרכוש הופקע מידי הבנקים והועבר עם קום המדינה לאפוטרופוס מטעם המדינה ומשרד המשפטים, הממונה בין השאר על כספי נפקדים.

**לרשימת שמות בעלי החשבונות

ותודה למקור המוסמך והאנונימי על הנתונים.