התבוננות מעמיקה יותר מגלה שמרבית התחומים הינם אלה הנקראים "לא מקצועיים". אם לדייק, אלו תחומי העיסוק מהם מתפרנסות השכבות החלשות. אם לדייק עוד יותר, מדובר בדיוק באותן משפחות שמילדיהם מבקשים עכשיו להתגייס לשירות הלאומי, ומשמעות הגיוס היא, למעשה, פיטוריהם של הורי המתגייסים ובני משפחתם.

האם זאת הדרך לשלב את המגזרים החלשים בחברה? מסופקתני.

בתקופה שבה גם אלפי צעירים ממשפחות השייכות למעמד הבינוני מחפשים איך להשתחרר מגיוס החובה, לא מספיק להתריע ולאכוף את החוק. חייבים לשאול גם למה אבדה המוטיבציה, ומדוע הילדים שגדלים כאן אינם מרגישים מחויבות לשרת את מדינתם. התשובה לכך נמצאת בכל מה שנורמאלי וטבעי כל כך לבני גילם בארצות מערביות – הזכות לרכוש השכלה ומקצוע, והזכות להתפרנס בכבוד ולבנות חיים עצמאים ועתיד. כל אלה הפכו חלום רחוק לדור הצעיר החי היום במדינת ישראל.

וכל זה מוביל למה שאין בהמלצת הוועדה. ומה שאין זו המלצה להשכלה ורכישת מקצוע. המלצה בה טמונה המוטיבציה לשרת ולתרום. המלצה שתיתן תקווה לבני המגזרים החלשים להיחלץ ממעגל המצוקה, העוני והתלות. שנה-שנתיים של שירות לאומי הם זמן מספיק כדי להשכיל ולהכשיר אלפי אנשים צעירים לעבודה, ולא רק כשואבי מים. בשנת שירות אפשר, במקביל לחובות, ללמד גם זכויות.

ולפני שתצעקו "זה לא מגיע להם!", תחשבו עשר שנים קדימה. השכלה ומקצוע הם המפתח להשתלבות בחברה, ואדם המתפרנס בכבוד, ושאינו נופל נטל על החברה, הוא נכס לא רק לעצמו ולמשפחתו.

 ותזכורת לרה"מ: זכויותיו של אזרח אינם פועל יוצא של ניצול וגזירת עוד קופון במסווה של "חובה לאומית". זכויותיו של אזרח המדינה הינן בראש ובראשונה מתוקף היותו אזרח שווה זכויות.