ווי-נט מגלה את אמריקה. במיטב המסורת של כתבות רדודות על נושאים טריוויאליים, שלא מוסיפות אפילו גרם מידע מעבר למה שנחשף בשורה הראשונה של המשנה, חושפים בווינט את העובדה המדהימה: אנחנו מתקשים להתעלם ממידע מוטעה, גם לאחר שהוכרז ככזה, וזה הוכח מחקרית.
מילא שאיזה אמריקאי טמבל החליט לבזבז את זמנו על מחקר בנושא, אבל למה, לכל הרוחות, הוא לא בא לישראל כדי לעשות עלינו את הביוטופ הזה? אנחנו הרי חיים את הקקה הזה יום יום. הפוליטיקאים שלנו מרשים לעצמם להגיד כל מה שבא להם, לא מפני שהם טמבלים עילגים ולא מפני שהם גאונים גדולים, אלא מפני שבתוך עמם הם חיים וברור להם לגמרי, שאם פוליטיקאי שביהמ"ש העליון פסל מלהיות שר בטחון לכל חייו - יכול לחזור למרכז הבמה ולהיות לראש ממשלה, אם פוליטיקאי שהקים את גוש המררה של ההתנחלויות בעזה ובאיו"ש, מתוך אידאולוגיה מוצהרת, יכול היום לחתור בנחישות לפינויים של האנשים אותם יישב, שאם בתו של מאפיונר ופושעים מורשעים יכולים להיות חברי כנסת וכלי התקשורת שייכים לאילי השוק האפור, הרי ברור לנו מאליו, שעובדות מוטעות הן לא מה שיסיט אותנו מדרכנו, או- לחלופין - ישיבנו אליה.
אנחנו מורגלים להסתמך על עובדות מוטעות ואז להדרש להתעלם מהן. אנחנו רגילים להיות מולעטים בדיסאינפורמציה המסווה עצמה כאינפורמציה ובשקרים המסווים עצמם כעובדות ולכן, אנחנו בוחרים להאמין או לא להאמין, מבלי להעמיד פנים שאנו מתבססים על דבר זה או אחר שיש לו אחיזה במציאות, כי הרי מה שאנו קוראים מציאות היום - יהיה להזיה מחר ומה שפנטזיה היום - יהיה למציאות הלא מעורערת שלנו, מחרתיים.
"למחקר השלכה יישומית: כאשר מידע מסויים מפורסם בתקשורת, תיקון עתידי של המידע אינו משנה את דעותיהם או אמונותיהם של אנשים, אלא אם כן יש להם סיבות לחשוד במניעים ההתחלתיים לפרסום המידע. " מסכמת כותבת הכתבה וסוחטת ממני דהההההה נוסף. ברצינות????? אם אני אגיד עכשיו שחור ואחרי שתתבססו כבר על המידע הזה אגיד שבעצם לבן, מה תעשו? ברור הרי, שהרוב המכריע יבחר להמשיך עם שחור, מפני שכבר פעל על פי המידע הזה ולכן הוא חייב להמשיך ולשכנע את עצמו שפעל נכון, אחרת - איך נצליח לשרוד במדינה שמשנה את דעתה כמו חולת אלצהיימר בכל חמש ורבע דקות?....
עדכונצ'יק:
ואם היינו צריכים הדגמה חיה לשימוש בשיטת - "לא משנה מה יקרה אחרכך - מה שחשוב זה שראיתם מה שרצינו שתראו", הרי שהמקרה הזה, הוא דוגמה לא רעה בסגנון עדות זרמון גולדמן: ערוץ עשר שידר סרט תדמית ארוך ומהוקצע שליווה את יעל בר-זהר ויהודה לוי בצילומי הקטלוג של פוקס על איזה חוף קאריבי מדאים.
הרי היה ברור לכל עין שיש כאן תרגיל יחסי ציבור מבריק, שמצד אחד נותן לצופה מה שהוא רוצה - (ציצים ושרירים שזופים), ומצד שני מספק היטב את צרכי ערוץ 10 וה"מפרסם", שבוודאי סגרו ביניהם איזו עסקה קטנה על העניין הזה.
היה ברור מראש שהסרט הזה הוא פרסומת לכל דבר, שהוא יורד, שהערוץ יינזף, שיהיה בלגאן תקשורתי וכן הלאה, אבל הרי זו היתה כל הכוונה, לא?
אף אחד לא יכול עכשיו להגיד לנו - תשכחו שראיתם את זה, כי למה לנו לשכוח? דווקא היה נחמד. ואת ההקבלות לפוליטיקה ולעולם העסקים המלוכלך שלנו, כולנו יכולים לעשות, בלי שאצטרך לפרוט אותן לפרטי פרטים. לא ככה?!...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
