בחמש קם צייד

ויצא את ביתו.

אל היער צעד

ודרך קשתו.

עד הערב סבב,

לא הצליחה דרכו.

גם צמא, גם רעב

אחזו אותו.

סר פנים ונסער

חזר לכפר,

והנה זוג ברבורים

בנהר.

לבנים ויפים,

אוהבים וזקופים,

מיד חץ שלח באחד.

שם ראשו על הכר

הצייד שעייף,

וחלום לא מוכר

את שנתו טרף.

נערה מעונה

אל הבית פרצה,

בידה הקטנה

אחזה נוצה.

שתי עיניה יפות,

צופות נוזפות,

כל הלילה

דמעותיה שוטפות.

מה חטא, מה עוון

אהובי הלבן?

מחר

לך ליד הנהר.

בחמש קם צייד

ויצא את ביתו,

אל המים צעד

ודרך קשתו.

ברבורה עדינה,

לבן גונה,

ראתה את הצייד בעינה.

היא שלחה מקורה

וקרעה בבשרה,

מולו,

צללה בצילו.

כל העולם דממה.

כל העולם שממה.

אהוד מנור 1941-2005