אך לא רק מילות 'התקוה' עברו גלגולים.

לראשונה נשלח השיר להלחנה ללאון איגלי - זמר ומוסיקאי, שנשלח ע"י הברון להכשרה חקלאית בזיכרון יעקב.

כזכור, היו לשיר תשעה בתים, ואיגלי הלחין את כ-ו-ל-ם! כל בית בלחן שונה...  

לאחר שכשל המלחין העברי במשימה, החל להזדמזם בראשון לציון לחן קליט ונוח לשירו של אימבר. לחן שאיש לא ידע מה מקורו. ואותו לחן "עממי", שהותאם בדוחק למילים, והפך ממז'ור למינור, נדד בין המושבות, עד שאומץ והתאזרח.

לא כולם אהבו את ההמנון שצמח במושבות. אנשי האקדמיה סלדו מהלחן הסלאבי הפשוט, שלא התאים, לטעמם, לאופיו המכובד של המנון לאומי; בני העלייה השניה העדיפו על פניו את 'ברכת העם' (תחזקנה) של ביאליק; הדתיים הציעו את 'שיר המעלות'.

בקונגרסים הציוניים הראשונים אין זכר ל'התקוה'. הפרוטוקולים מלמדים כי בשנת 1898, בטקס פתיחת הקונגרס הציוני השני, בהיעדר המנון, בחר הרצל לפתוח את הקונגרס בקטע מתוך אופרה של... ואגנר.

בקונגרס הרביעי אומנם הועלתה הצעה לבחור המנון רשמי, אך היא לא הגיעה לכדי ביצוע.

למעשה, 'התקוה', שנחשב לשירם של חובבי ציון, הושר לראשונה רק בסיומו של הקונגרס הציוני השישי, ב-1903 - שנודע לימים כקונגרס אוגנדה - עת פרץ באופן ספונטאני מפי המשתתפים, שנתנו למשפט "עין לציון צופיה" משמעות היסטורית-אקטואלית.

גם עם קום המדינה לא תמו הוויכוחים, וכדי למנוע עימותים, נמנעו מלעגן את 'התקוה' בחוק כהמנון. 

השאלה האם ההמנון הלאומי אכן משקף את מי שאנחנו היום, עדיין צצה ועולה מפעם לפעם. אבל רשמי או לא, ברגעים של התרוממות רוח וחג, כמו גם בימי אבל ויגון, ההמנון הזה עוד פועם ומעורר תקוה גם בִלבבות הציניקנים שבינינו.

ולאן נעלם המשורר?

אימבר, שהיה מעורב במריבות של חלוצי ראשון לציון בברון, ותמך בעמדתם, עזב את ארץ ישראל בשנת 1887 (זמן קצר לאחר צאתו לאור של ספרו "ברקאי"), כשהוא מסוכסך עם הברון, פקידיו ותומכיו, ובראשם אליעזר בן יהודה.

מספר שנים חי אימבר באירופה, משם המשיך לארצות הברית, ושם נפטר בשנת 1909.

זה מקור הלחן (מתוך הסימפוניה "מולדבה", מאת סמטנה)

וזו גרסתו הסופית של אימבר:

התקוה (תקוותנו)

כָל עוד בָלֵבב פנימה

נפש יהודי הֹמִיה,

ולפאֲתי מזרח קדימה

עֵינו לציון צופִיה-

   עוד לא אבדה תקותינו,

   התקוה הנושנה:

   לשוב לארץ אבותינו,

   לעיר בה דוד חנה.