מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, פרצה בדמעות במהלך דיון שנערך היום בוועדת החינוך של הכנסת, כיוון שחברי הוועדה עשו לה חיים קשים.

הש(ו)רה הזועמת, ליבנת, מיהרה לצאת להגנת תירוש ונגד חברי הוועדה, שהתנפלו על "עובדת מדינה בכירה", ורק שכחה שזה בדיוק תפקיד הוועדה - לדרוש תשובות לשאלות שליבנת ומנכ"לית משרדה מסרבות להתייחס אליהן כבר חודשים.

תירוש היא אשת מקצוע ולא פוליטיקאית, אבל כשהיא אומרת "אני מוכנה אפילו לתת את הכסא למען מערכת החינוך", אני לא קונה את זה.  כסא המנכ"לית הוא עוצמה, הוא כוח, ובשבילו תירוש מוכנה לעשות הרבה דברים (אפילו לבכות), אבל ויתור עליו וישיבה עם מוריה בלשכת התעסוקה הוא בטח לא אחד מהם.

כמי שצמחה במערכת החינוך, תירוש יודעת היטב עד כמה קשה ולא מתגמל להיות מורה בארצנו, ועד כמה התדרדר מעמדם בשנות עבודתה במשרד החינוך. כמי שגילה קרוב לגילם של אחוז גבוה מהמפוטרים, היא בוודאי ערה לכך שפיטוריי מורה שחצה את גיל חמישים משמעו זריקתו/ה לכלבים (ואלה לא כלבי פודל...) 

אבל גם אם נניח שאין ברירה, וגם אם התהליך הוא לטובת המערכת (ולא בטוח שכך), כש - 6000 איש שעבדו בתנאים לא תנאים ובשכר מביש, נשלחים ע"י השרה ומנכ"לית משרד החינוך ללשכת העבודה (ולדמי אבטלה מבישים עוד יותר), ראוי שתירוש תזיל כמה דמעות.  כי אם זה לא ראוי לבכי, אז מה כן?

תקציר הדיון בוועדת החינוך, 17/5/05