כל הסיפור הזה של עמיר פרץ, המנסה (ומצליח) להיות גם וגם וגם, מתמיה קצת. איך הטיפוס הנחות, הנמוך, הפופוליסטי ונמוך המצח הזה, מצליח לאגור ולאסוף כל כך הרבה כוח?...

הבעיה שלי בכתיבה על נושאים אקטואלים מסוג זה, אלה הנוגעים במהלכי שלטון, כסף וכוח היא, שמצד אחד כמות המידע אדירה והכל מצטלב עם הכל ומצד שני - אני בעצם לא יודעת מספיק על שומדבר ולא מבינה כמעט כלום בנושאי האלו.

לכן, כשאני חושבת על עמיר פרץ, כשאני מקשיבה לו נואם ומתלהם וכשאני רואה את הבלגאן והמערבולות הנוצרים סביבו, כל שאני מצליחה לזכור הוא סיפור שסיפרה לי פע בת דודתי, עובדת בזק וותיקה.

בבזק כידוע, יש וועד עובדים חזק ועל אף המעבר לחוזים אישיים, היו ויהיו שם כנראה תמיד, עובדים מאוגדים שעורק הכוח והחיים שלהם היא ההסתדרות. בזמנו, לפני כמה שנים, סיפרה לי אותה בת דודה על מפקד המוני שנערך בבזק: וועד העובדים הכריח את עובדי החברה להתפקד להסתדרות כתומכי עמיר פרץ ולשלם מיסי חבר. גם מי שלא באמת רצה להיות חבר הסתדרות או לא ממש חיבב את פרץ, (ואני מתבטאת בעדינות מירבית כמובן), נאלץ לשלם ולהרשם. למה? כי ככה אמרו אנשי הוועד. אפילו שהוועד אינו חלק מההסתדרות אלא וועד עובדי חברת בזק והנטיה שלו אמורה להיות לטובת העובד כנגד המערכת. רק שוועד העובדים בבזק הפך לווסאל של עמיר פרץ ואנשיו וכך הפכו עובדי החברה - לצמיתים של בוס גדול, כוחני ולא פחות עריץ - מאשר המעסיק הרשמי שלהם.

בזמנו שאלתי את בת-דודתי בתמימות למה היא חייבת להכנע לדרישות הוועד, הרי לא יפטרו אותה אם לא תשלם להסתדרות. תשובתה היתה הפעם הראשונה שהמציאות הכואבת ירקה לי בפרצוף: "הוועד מגן עלינו מפני המעסיק. אם לא נשלם - הוועד לא יגן עלינו ובפעם הבאה שניקלע לבעיה, נהיה קרחים מכאן ומכאן. אז משלמים. אין ברירה." או במשפט אחד: פרוטקשן.

וועד עובדי בזק - גובה דמי חסות מעובדי החברה, בעבור הבוס הגדול של ההסתדרות. זה בשבילי עמיר פרץ וזו בשבילי השיטה שהוא מנהל ודוחף וגדל דרכה. דוחף ורומס ומנצל ברגל גסה את השכבות החלשות יותר של האוכלוסיה, אותן לכאורה הוא אמור לייצג, על מנת להגיע אל מקורות הכסף והשלטון ובסופו של דבר - אל הדבר שכל פוליטיקאי וכל איש עסקים שואפים לו: כוח! כוח אולטימטיבי וכמעט חסר מגבלות.

עכשיו בואו נחשוב שוב: עמיר פרץ - טוב לעובדים???....