פשוט יהלום גולמי, מר שאול, מגן החוק והצדק, קורא להטיל מאסר עולם או אולי דווקא, לשפוט למוות את חותמי הסכם ז'נווה. בוגדים הוא אומר. עוכרי ישראל. סכין בגב האומה.

מילים כדרבנות אבן חן יקרה שלי, הנה, זרקת לחלל האוויר כמה מילים, בעידנא דריתחא או שמא בקור רוח אמיתי, זכית לליטרת הבשר התקשורתית שלך ועכשיו, אתה יכול להישען שוב לאחור ולהמשיך להשמין מנחת. את הסערה שחוללת, ימשיכו אחרים לפרנס ואתה, מה איכפת לך על כל היתר? מה איכפת לך שמילים כשלך מלבות, לא רק את הוויכוח הציבורי סביב ההסכם השנוי במחלוקת, אלא מפרנסות ומעבות את חומת השנאה שביננו לבין עצמנו.

נדמה שנגזר עלינו לחיות בתוך יורה רותחת של שנאה. אנחנו שונאים - משמע אנחנו קיימים ואין זה משנה כלל, לאן מופנית השנאה. אפשר לשנוא ערבים, אפשר לשנוא חרדים, אפשר לשנוא מתנחלים ואפשר לשנוא שמאלנים. אפשר גם לשנוא את העשירים, את הקבוצת הכדורגל היריבה, את המאמן של הקבוצה שלך או סתם את רוכבי הטוסטוסים שעוקפים אותך ברמזור. אפשר לשנוא את המשטרה, אפשר לשנוא את פקחי החניה, אפשר לשנוא את ראש העיר, אפשר לשנוא את הפרסומות ברדיו ואפשר, כך נדמה לנו לאחרונה מהפרסומות בטלוויזיה וברדיו, לשנוא גם את אמא ואבא.

במדינת ישראל, השנאה היא לחם חוק. לגיטימית כמו האוויר שאותו אנו נושמים ותוצאותיה ניכרות מעל כל במה ובכל קרן זווית.

ושנאת לחברך כמוך, והכפשת והתעללת ודיכאת עד עפר. האם זהו האתוס הציוני החדש?

כל תולדותיו חי העם היהודי על חרבו. עם הספר או לא עם הספר, ברגע שהנחנו את החרב והתרכזנו במילה הכתובה, קם עלינו צורר להשמידנו (ועשה את זה לא רע). מסקנה, תאמרו: להמשיך לאחוז בחרב ולא לוותר. מיום שאחזנו מחדש בחרב, החזרנו לעצמנו שליטה על קיומנו כעם והיום, בדיוק כמו לפני חמשים או חמשת אלפים שנה, כוח הזרוע ופי הלהב הם שייתנו לנו את חרותנו ויקנו לנו שלוות נפש.

אבל החרב, כמו המגל, היא כלי עבודה. כלי שרת וכמוהו, מסוכנת כשהיא נתונה בידיים פזיזות וחסרות אחריות. ההפצצה הפזיזה בעזה אתמול ודבריו המתלהמים והפזיזים לא פחות של שאול יהלום, מסמלים, לא פחות מכל גופה מרוטשת של הרוג בפיגוע, את מעגל השנאה שלנו, מעגל הכוח, מעגל האטימות של חסרי הלב שהם אנחנו.