איפה בדיוק היתה נקודת המפנה, בה התמלאו צמתינו ורחובותינו פושטי יד שפלי רוח?

איך פיספסתי את הצומת ההיסטורית הזאת ועצמתי עיני מראות, כמה נמוך הגענו.

הרי אי אפשר כבר לעבור מטר רבוע בתל אביב רבתי, בלי להיתקל בפושט יד זה או אחר.

ולא, אין כוונתי למוכרי מחזיקי המפתחות והמזכרות הקטנות. הם לפחות מקיימים מראית עין של עשיה לפרנסתם, (ואולי באמת מתפרנסים מזה).

על מקבצי הנדבות האמיתיים אני מדברת. אלה השכובים על המדרכות לצידי הכספומטים, מתגלגלים בין גלגלי המכוניות בצמתים, עוברים בין שולחנות בתי הקפה בסבב אינסופי או ממתינים בפתח הסופר לבאים והיוצאים.

מנגינה חזקה פורטים אלה על רגשות האשם שלנו, על מצפוננו הפולני: "אתם לא תאמינו מה קרה לי היום", אומרת לי חברה ליד שולחן של מסעדה יוקרתית בעיר, "היום ביקש ממני נדבה ילד. ילדדד!!!! לא יותר מבן חמש."

"נו, ונתת לו?"

"מה יכולתי לעשות?...."

ואני מקשיבה ונזכרת בבעיטה, האוטומטית, שנתתי לפישוטה קטן ושדוף, שניסה לחטוף ממני שטר כסף ברחובות ריו דה ז'נירו. גם אני הרגשתי אז אשמה ובסופו של דבר נתתי בידו יותר משהיה חוטף ממני לו הצליח.

מכת הקבצנים הזאת מעיבה על האסקפיזם המועט, שאנחנו עוד מסוגלים להרשות לעצמנו ברמת הפרט, אבל הרבה יותר מזה, היא מדאיגה ברמת הכלל.

איך, מתי ומדוע, הפכנו לאומה של קבצנים, תגידו לי? ואיך זה ייתכן שכל כך מהר הסכנו עם המצב הזה ועם המראות הנוראים של עלובי החיים הפושטים אלינו יד, מבעד לשמשת הרכב העבה והאדישה שלנו?

הייתכן שעשורים של קבלת מענקים ומתנות מאח גדול כזה ואחר, הקהו את יכולתנו להבדיל בין חיים בכבוד לשרידה אומללה?

לדעתי, יש לנו עוד צ'אנס לצאת מזה, כעם. אבל זו רק דעתי וזה רק פוסט שטחי ומה אני מבינה בכלל, ממרומי מגדל השן ההייטקי שלי?...