מלא זמן, נכון? מלא זמן לא כתבנו. מלא זמן לא התייחסנו כמעט לכלום ומלא – מלאן – דברים קרו וקורים כל הזמן מסביב. אפשר להגיד שנרדמנו בשמירה. אפשר גם להגיד שמלחמת ההשרדות תפסה אותנו בגרוגרת והתחילה לנער. אפילו מהצד שלי המרוח, לכאורה, בשכבה עבה של חמאה, המציאות עושה קולות של תחזיקו אותי או שאנ'לויודעת מה אנ'יעשה.

שיהיה לכם יום כתום

ובעוד אנחנו עסוקות במלחמות הפרטיות שלנו, המדינה הזאת מתהפכת על הראש ומתגלגלת משמאל לימין כמו כלבלב מוכה שחין. מיום ליום יש לי יותר צמתים כתומים מול העיניים ומיום ליום אני מעריכה יותר ויותר את המהלכים הגאוניים שעושים מתנגדי ההתנתקות. הם יודעים להתנהל מול התקשורת ומול הציבור ומול הממשל. הם מכירים את המאטריה מכל הכיוונים ומבינים איך לבצע את המניפולציות שלהם הכי טוב שאפשר. אפילו הסרט הכחול שמתנוסס על אנטנת הרכב שלי (ועוד לא נתלש או הושחת), הוא תוצאה של המניפולציות שלהם.

בצומת מסובים, שם אני עוברת כל בוקר, כבר הפסיקו לנסות ולנקות את כל הכתום שמשאירים שם ילדים חדורי מוטיבציה מידי יום. עד לפני שבוע – היה מי שניקה את הצומת כל לילה והוריד את כל הזבל מהעמודים ומהגשר שמעל. הכתומים היו משאירים שלטי "יהודי לא מגרש יהודי" מתוחים בין עמודי הרמזורים ובכל ערב היה מי שהוריד אותם ופינה את השטח. אז הם החליפו טקטיקה והפסיקו לתלות שלטים. עכשיו הם פשוט מותחים יריעה כתומה רחבה, במקום שבו מתחו פעם פלריג מודפס. ממילא כולם יודעים מה יש להם לומר, אז למה לבזבז כסף ואנרגיה על להדפיס ולצעוק? מספיק למתוח פלסטיק כתום – והקהל השבוי של הפקק כבר יודע מה רצית לומר.

רכבות דוהרות בין שתי עינייך

איכשהו יצא, שעל תאונת הרכבת של שישי אחר הצהריים לא שמעתי עד שבת בערב. על הילד שנדרס בבנימינה – דווקא כן שמעתי. גם על הילדים שהורעלו מעודף כלור בבריכת הקייטנה שלהם. גם על הילדה שנדרסה ע"י רכב שעקף את הרכב שעצר לה במעבר החציה.

יש לי הרגשה, שלו היו ארגוני הטרור וחזיתות הסירוב למיניהם טיפה יותר יצירתיים וטיפה פחות מקובעים על רעיון השאהיד העולה בסערה השמימה, יכולים היו ליצור פה נזק גדול בהרבה מכל סדרת פיגועים יזומה, רק ע"י שימוש בטימטום הפרטי שלנו, כישות מדינית, אזרחית, כלכלית וכבני אדם פרטיים. הרי בכל יום אנחנו מייצרים פה רעיון חדש לפיגוע המוני – שאיכשהו פשוט לא חודר אל גולגלותיהם העבות של הקנאים המתאבדים מהצד השני.

ורכבות שכבר לא דוהרות בקינגס קרוס

דיברתי אתמול עם דודתי החיה מעבר ל"תעלה". לפני יותר מעשרים שנה היא נשרכה לאי הבריטי אחרי בחיר ליבה ומאז היא חיה שם. חולמת על פה – ומתקיימת שם.

שנים היא כבר ממלמלת בזעם על הגישה הבריטית הקרה והמנוכרת לנושא הסכסוך הישראלי הערבי. שנים היא מייחלת לרגע שבו יחושו על בשרם מה זה אומר לחיות בחרדה מתמידה, להאזין לרדיו כדי לא לפספס ידיעה על פיגוע או קטסטרופה אחרת. מסננת מזויות הפה – לו רק ידעו איך זה שפתאום הטלפון שלך מתחיל לצלצל כמו משוגע ורק ככה את מגלה שמישהו פוצץ עוד אוטובוס והרג עוד עשרים איש וכל מה שנשאר לך זה להגיד לכולם – ברוך השם, אני בסדר....

עכשיו הם למדו – היא אומרת. עכשיו הם יודעים מה זה. אולי זה ישנה קצת את הגישה המתנשאת והמנותקת שלהם. אבל הפלא ופלא – לא רק שהבריטים האלה שומרים על קור רוח לא אנושי כמעט, הם גם ממשיכים להאשים את "הסכסוך במזרח התיכון" בכל מה שקורה להם.

אותה זה מרגיז כל זה ולי – זה רק גורם לחשוב, שאולי הם בכל זאת צודקים ומה שבטוח הוא – שיש לנו מה ללמוד מהתקשורת הבריטית, על העברת מידע אחראית ובכלל על אחריות ציבורית של כלי התקשורת.

ואם כבר בתקשורת עסקינן

אז כמה מילים על ערוץ 10: ימותו הקנאים וכל המבקרים גם יחד, ערוץ 10 מציב את האלטרנטיבה הכי טריה, אינטליגנטית ומבדרת בתחום שידורי האקטואליה של הטלוויזיה בארץ.

אברי גלעד ולינוי בר גפן (ולא שום שילוב אחר הכולל אחד משניהם עם חלופות עלובות) – הם הצוות המנצח של תכניות הבוקר ומאז עלו לאוויר, הטלוויזיה שלי לא מכירה אופציה אחרת בשעות הבוקר.

על לונדון וקירשנבאום אין מה להרחיב אני חושבת. הצמד המטורלל הזה מרשה לעצמו הכל ועושה את זה בדרך הכי אינטליגנטית שאפשר – בלי לוותר על החופש להרגיש חופשיים לגמרי בתוך הטריטוריה שלהם וחדשות 10 עם יעקב אילון ומיקי חיימוביץ' לוקחים בהליכה את גדי ויונית מהצד השני, עם או בלי דני רופ.

יש גם את רינו צרור, עמנואל רוזן וגיא זהר, אבל הם שוליים. תוספות חביבות למנות העיקריות שמשאירות את הטלוויזיה שלי מקובעת על ערוץ 10, אף על פי ולמרות כל האודטות שעמדו עלינו לכלותנו.

שבוע שקט שיהיה. אני חוזרת לעבוד.