"רמת אביב סוערת: מוזיאון ארץ ישראל, שצמוד לשכונה השלווה, החליט להקים בשטחו עוד סוללה של אנטנות סלולאריות".

סערה בכוס מים? אל תהיו בטוחים.

החבר'ה מרמת אביב יודעים להרים הפקה לא פחות רצינית ממתנחלי עזה, כשהם רוצים. ושזה נוגע לאיכות חייהם, הם רוצים!

אפשר להבין אותם. האנטנות הסלולאריות הן מפגע סביבתי-בריאותי שמידת נזקיו עדיין לא ברורה מספיק.

אפשר גם לא להבין, כי הם צפונים מפונקים שמוכנים להיהרג על איכות חייהם, ובו בזמן להרוג אחרים בלי להניד עפעף.

תשאלו את יונה אליאן (ממנהיגות המאבק) כמה טלפונים סלולאריים אוחזים בני משפחתה?

ההימור (הלא פרוע) שלי הוא שמשפחה ממוצעת ברמת אביב, מחזיקה בשלושה סלולאריים  לפחות (אבא, אמא וכל ילד מגיל 7 ומעלה).

עכשיו תשאלו את יונה וששי האם הם מוכנים לוותר על אחד מה סלולאריים שממלאים את שכונתם בצלילי רינגטונים קלאסיים שלווים?

זה לא! יש גבול. אף אחד לא ייקח מצפונבוני את סמלי הסטאטוס. בלעדיו מה הוא?

אליאן ותושבי רמת אביב הנאבקים באנטנות הם פרצופה המכוער של תרבות המערב. זו הדורשת איכות מדור שלישי, אך תאבק על זכותה לא לשלם את המחיר. 

אליאן יכלה לפנות לתושבי שכונתה ולבקש מהם לוותר מנעמי הדור השלישי - המצריכים תוספת ניכרת של אנטנות - למען בריאותם ובריאות ילדיהם. אבל אליאן "לא יכולה להילחם את המלחמה של כולם". אין לה זמן! בין עשרות טלפונים סלולאריים, ארגון הפגנה וביפרים לעיתונאים, לא נשאר לה אפילו רגע אחד לשבת ולחשוב שאת מחיר הפונקציות הנוספות בסלולארי החדיש שלה - שבלעדיהן לא תוכל לתעד, לביים ולדווח און-ליין על עוולות מוזיאון ארץ-ישראל - ישלמו במקומה ילדי שכונות מצוקה. שכונות בהן אין מוזיאונים, אין בריכה לימודית, אין "המון פעילויות לילדים", אין חברים בברנז'ה, אבל יש המון אנטנות שמספקות זמן אוויר נקי לתושבי רמת אביב.