כמעט ארבעים שנה מאז כבשנו את השטחים.

פחות מעשרים שנה נדרשו לנו מהיום בו הפכנו אנו לעם חופשי ועד ליום בו שעבדנו עם אחר.

שנים ספורות נדרשו לנו להופכם לשואבי מים וחוטבי עצים נטולי זכויות אזרחיות.

והיום, באטימות של גביר העיירה, אנו תוהים למה לעזאזל הם לא מרוצים? מדוע הם מתקוממים?

כששואלים את אלו הנקראים 'נאמני ארץ ישראל השלמה' מה יעלה בגורלם של כ - 3.5 מיליון פלסטינים החיים בגדה ובעזה, התשובות הן בסגנון:

"תחת השלטון הירדני היו להם פחות זכויות"

"רק בזכותנו הם התקדמו"

"יש להם מספיק מדינות ערביות מסביב"

"אין בכלל עם פלסטיני"

כמעט ארבעים שנה. אותה יהירות, ואף לא תשובה מעשית אחת.

קרני צודק. בעוד העולם המערבי נע קדימה, מדינת ישראל נתקעה אי שם בשלהי מלחמת ששת הימים. אומנם איננו מוותרים על פיפס ממנעמי העולם המערבי (ותחלואיו), אך כשזה נוגע לשאלת הפלסטינים והשטחים, שם עדיין לא נולד עם (ולכן גם אין בעיה). שם אפשר להחזיק מיליוני בני אדם תחת משטר צבאי. שם לא צריך להקציב כספים לרווחה, חינוך ובריאות. שם חיים בני אדם נחותים שצריכים להודות לנו על הטוּב שהרעפנו עליהם.

עופרניקוס מספר על משפחתו שחיה במשך דורות בחברון, על זכות האבות, ועל הטבח הנורא. ואני מבינה אותו ומאמינה לגעגועי משפחתו לביתם, לזכרונות, לשורשים. אחרי הכל, ולמרות חילוקי הדעות, יש בינינו הרבה מין המשותף.

אך לא לעופר ולא ל'נאמנים' אחרים אין תשובה לשאלה - ומה לגבי הפלסטיני? מה עם ביתו ובית אבותיו?

איך זה שבאותה מידה שבה רגישים נאמני ארצנו לשורשיהם, כך הם אטומים לביתו ולאדמתו של הפלסטיני?

--------------------------------------------------------------------------------

הילדים הישראלים של שנת 67 עדיין מתרפקים על הטיולים לבית-לחם וליריחו, על תמונת החייל יפה הבלורית המזיל דמעה מול הכותל, על ריח סימטאות העיר העתיקה ואופנת החולצות הרקומות, על הילדים הפלסטינים המוכרים "הכל בלירה", על האופוריה וגאוות הניצחון שסחפה מדינה שלמה.

נוסטלגיה יפה לערבי שירה בציבור. שם נאצר עוד יכול לחכות לרבין. רק שם.

תמו ימי הצ'יזבטים.

יום ההכרעה קרוב מתמיד - לשוב ולהיות עם צנוע, מוסרי וחופשי בארצו,  או לחדול ביהירות הצודקים ולהתפורר פעם נוספת באבק ספרי ההיסטוריה.

זהו הזמן של נאמני ארץ ישראל האמיתיים - אלו המבינים ששורשים ללא פריחה הם שורשים מתים, אלו שהארץ הזו יקרה להם מספיק כדי להבטיח את עתידה - להתעורר, להרים ראש, להנהיג.

שלא כקרני, מדינה דו לאומית בין הים לירדן היא, לדעתי, רעיון אוטופי. קשה לי לראותו קורם עור וגידים במציאות הנראית לעין. אבל צמיחה עוד אפשרית. ההחלטה עדיין בידינו - להכיל לתוכנו עם נוסף ושווה זכויות, או להיפרד לשלום (ולו גם חלקי ותחום גדר הפרדה).

ומה שלא נחליט אנחנו, יוחלט בשבילנו.