חשבתם שבאנו לכאן כדי להרביץ בכם תורה ומוסר ומעשים טובים? זיבי. אני באתי לכאן בשביל לשאול שאלות ובשביל, אולי, לקבל תשובות שאוכל לעשות בהן משהו. הרבה נושאים צפים ועולים על סדר היום סביבי ואני. תמימה שכמותי, מבולבלת:

השבתות המשק החוזרות ונשנות, פוגעות בי על בסיס יום יומי. אני מתעצבנת. אני שואלת את עצמי למה חייבים עובדי המגזר הציבורי קשי היום, להקשות גם את יומי, בדרך להשגת מטרותיהם. שיקשו את יומם של שר האוצר וראש הממשלה במקום זה. אלה ממילא אינם נזקקים לשירותי הביטוח הלאומי, לשכת התעסוקה או קופות החולים. שיפריעו לשרים להמריא ולנחות בדרכם לכל קצווי תבל ולא יילחמו את מלחמתם על גבם של הנוסעים החפים מפשע שאין להם דרך מילוט מציפרני השביתה שתפסה אותם לפתע.

אבל לעובדי המגזרים האלה אין ברירה, אומרים לי. תפקידם לשרת את הציבור ושם מקור כוחם. אין להם השפעה במקום אחר, מלבד עינוי הנזקקים להם, כדי שיפעילו לחץ על הממשלה ונבחרי העם.

אני תוהה מה תורמת הפרטת המשק המטורפת, שמוביל שר האוצר, להקטת אחוזי האבטלה, להגדלת הנטו של העובדים, לתל"ג או למורל הלאומי. ביבי עושה את שחייבים היו לעשות במשק הישראלי כבר לפני 20 שנה, אומרים לי, לו הפרטנו את המשק כבר בשנות השבעים או השמונים, אומרים לי, היינו היום אמריקה קטנה ואני תוהה: באמת אנחנו רוצים להיות אמריקה? באמת אנחנו רוצים להיות מדינה שכל מעייניה בכסף ואינה מבזבזת אף טיפת אנרגיה על הבטחת רווחתם של אזרחיה, באשר הם אזרחיה?

גדר ההפרדה רעה לנו, אומרים לי. מיליארדים של דולרים זורמים אליה ולחבית הזאת אין תחתית. הגדר הזאת קובעת עובדות בשטח. מציבה גבול במקום שבו שרון רוצה לראות את הגבול, כך לעולם לא נוכל לעשות שלום עם איש.

ואני רואה את ישובי הגלבוע והתענכים, נושמים לרווחה, מרימים ראש וישנים בשקט יחסי, לא רק מפחד פגיעה בטחונית, אלא גם מפחד מכת הגנבות הבלתי נסבלת שסבלו ממנה שנים על גבי שנים. אז זה טוב, אני אומרת לעצמי, למה שלא יוכלו גם תושבי השרון להרים ראש כך, ולחיות את חייהם כמו שצריכים אנשים נורמלים לחיות? מנגד אני רואה את תושבי הכפרים שנכלאו בין הגדר המערבית למזרחית, מנותקים מאדמותיהם, מנותקים מקרוביהם, מנותקים מכל בעצם ותלויים בחסדי החיילים משני עברי הגדר ואומרת לעצמי כי רע, רע מאד הדבר.

מוסרית הגדר או לא מוסרית? אולי אינה מוסרית, אבל כוח הוא כוח והגדר הזאת היא הפגנת שרירים אמיתית. עובדה בשטח.

יש עם מי לדבר אומרים לי. חייבים לעשות שלום. ואני תוהה, עם מי נעשה שלום? ועל סמך מה נאמין בו? חייב להיות שם מישהו לדבר איתו, אומרים לי ואני, אני רואה רק שנאה. רואה תרבות של כוח, של כוחניות. מסתכלת סביב ולא רואה מדינה ערבית אחת, המקיימת דמוקרטיה ראויה לשמה. לא, אינני חושבת שכל הערבים אלימים ורעים ורוצחים, אבל תראו לי דמוקרטיה ערבית אמיתית אחת, ואיתה אעשה שלום בחפץ לב. עם אלה, שמעבר לגדר, איני יכולה לעשות דבר, כך נדמה לי, מלבד לחיות מולם בכוח הזרוע וללמדם שאין ולא יהיה סיכוי להכניענו. אולי הגדר הזאת, זאת שבגינה יטילו עליי מחר מלווה מלחמה כזה או אחר, אולי היא תספק את הפיתרון, ואולי לא.

אין לי תשובות ועוד מאות שאלות יש לי. תנו לי רק תשובה אחת שאוכל לחיות איתה, להבין אותה, לקבל אותה, ותעשוני מאושרת. חשבתם שבאנו לתת תשובות? זיבי. אני באתי לשאול שאלות.