בתחילת השנה נאלצתי גם אני לבלות תקופה קצרה על ספסלי לשכת העבודה.

אין לי מושג האם זה נתון סטאטיסטי, אבל את המובטלים שפגשתי שם ניתן היה לחלק לשתי קבוצות גיל מרכזיות:

1. בני 55+ (לא מבוגרים מספיק לצאת לגמלאות, מבוגרים מכדי להתחיל מחדש).

2. צעירים (אחרי הטיול הגדול ולימודים) שגילם נע בין 25-30.

בתקשורת אוהבים לספר על  "מובטלים מקצועיים". אני לא אומר שאין כאלו, אבל במבט קרוב לא פגשתי בלשכה אנשים שנהנים מהבטלה. כן פגשתי  הרבה אנשים מיואשים.

הקבוצה המבוגרת היא האומללה מכולן. אנשים קשי יום שמבטם אומר הכל. מי יקח עובד בגילם? נשים וגברים שלמרות שאי אפשר לכפות עליהם עבודה יזומה (החוק אינו מתיר זאת מעל גיל 35), הם מוכנים לכל. גם לשטיפת כלים וקטיף אשכוליות.

הקבוצה הצעירה היא האופוזיט של הקבוצה הראשונה. להם אין אשליות, הם יודעים שהעבודות שיוצעו להן בלשכה אינן תואמות את כישוריהם (בניין, אבטחה, מלצרות...), שהשכר המוצע בהן נוגע בשכר מינימום, והם יעשו הכל כדי להתחמק.

שמעתי מישהי מספרת לחברתה ששלחו אותה למלצר בגריל רומני, וכדי להיפטר מהעבודה (וגם לקבל אישור חתום), היא הסבירה לבעלי המקום שהיא צמחונית ובשר גורם לה להקיא.

עכשיו בטח יקפצו כמה ויאמרו - הנה, עובדה, יש עבודה, שיפסיקו להתפנק!

אז זהו שלא...

צעירים שסיימו לימודים, רוצים לצאת ממעגל העבודות הזמניות. זהו השלב שבו הם אמורים להתחיל לבנות את עתידם.

(אגב אבטחה - לפעמים, אני תוהה האם אין כאן איזו קונספרציה שתאפשר למדינה להוריד את נתוני האבטלה)

 לא מדובר בעבודה שמכבדת את בעליה, אלא בשאלה פשוטה הרבה יותר: איך יוכלו בחורים ובחורות בסוף שנות העשרים לחייהם לחשוב בכלל על עתידם (זוגיות, משפחה, משכנתה) כאשר אין להם עבודה קבועה ולא ברור אם יהיה להם מאיפה לשלם שכ"ד בחודש הבא.

ברור שלא בכל בעיות האבטלה ניתן לטפל. סביר שמרבית המבוגרים (עם כל הצער שבדבר) יתקשו לחזור למעגל העבודה. אבל לרבבות מיואשי העבודה בני 27-30, שחוזרים לגור בבית הוריהם, יש האלטרנטיבות במקומות אחרים בעולם. ובמדינה שגם ככה העתיד בה לא ברור, האלטרנטיבות האלו קוסמות אפילו יותר.

שקדיה.

שקדיה רצתה שאוסיף פה כמה מילים. קראתי. אין לי מה להוסיף. את שלי אמרתי לפני יותר משנה, כשהתערכתי ב"הבלוג" של אוהד.

אני אצרף קישור, תרצו- תקראו, לא תרצו - לא תקראו.

לי עוד קשה לדבר על הנושא הזה, שמירר את חיי במשך השנה האחרונה. יותר מידי כעס, יותר מידי מרירות, יותר מידי קצוות לא סגורים. כשמדברים איתי על אבטלה, על לשכת התעסוקה ועל ביטוח לאומי, בא לי לירות במישהו, פשוטו כמשמעו, ואני לא חושבת שזה הסטייט אוף מיינד הנכון בשביל להביע עמדה מנומקת ולפתח עליה דיון רציני.

כעס טוב בתור דלק טילים, לא בתור חומר בעירה יציב.

זה הקישור. אתם מוזמנים לקרוא (כרגיל בבלוג, מלמטה למעלה, וד"ש לאוהד שמטייל עכשיו אי שם בערבות ניו זילנד או משו כזה, בורח בעצמו ממעגל האבטלה).

רוית.