מאת דויד גרוסמן ("הארץ" 2.10.2002)

זה שנתיים מסתמן קו עלילה חדש, מסוכן ומתעתע בסיפור שהחברה הישראלית מספרת לעצמה על הסכסוך עם הפלשתינאים. מאז פרצה האינתיפאדה, כמו נפתח דף חדש בסיפור הסכסוך כולו, ודפים רבים שקדמו לו נמחקו.

כבמטה קסם נעלמו מאז מהשיח הציבורי, ואולי מהזיכרון, 33 שנים - מיוני 67' עד ספטמבר 2000 - של דיכוי, כיבוש והשפלה, כאשר ישראל שלטה בגדה המערבית ובעזה. לרוב הישראלים נוח כיום להאמין שהמעשים המחרידים של המחבלים הפלשתינאים בשנתיים האחרונות "סוגרים את החשבון" עם אותן שנים ארוכות של כיבוש, ובמצב כעת אשמים אך ורק הפלשתינאים. זאת ועוד, מה שנחשף לעין באמצעות פיגועי ההתאבדות והתמיכה הרחבה בהם מצד רוב האוכלוסייה הפלשתינית, "מצדיק" בדיעבד גם את עוולות הכיבוש, ובמובן מסוים ונפתל גם מעניק לישראלים מעין מחילה על העבר.

מובן שהכיבוש הישראלי איננו כל הסיפור. באותן 33 השנים תרמו גם הפלשתינאים את חלקם למצעד האיוולת והדמים, בעמדות נוקשות ובטרור רצחני, ואין לשכוח גם שישראל לא רצתה במלחמת ששת הימים. ובכל זאת - מאלף לראות עד כמה מודחק ומרודד הוא כיום הסיפור ההיסטורי שישראל בוחרת לספר לעצמה.

על פי הסיפור החדש הזה - שכמעט אין עליו עוררין בתקשורת ובשיח הפוליטי - כאילו לא היו פה עד שנת 2000 שלושים ושלוש שנה של מחסומי דרכים, של אלפי מאסרים, הגליות, רציחות של חפים מפשע, לא היו חודשים ארוכים של עוצר, השפלות, הטרדות אין-קץ (האין עצם הפירוט מעורר כבר אי נוחות וחוסר סבלנות?), חיפושים בבתים, הריסת מאות בתים, עקירת כרמים ומטעים, סתימת בארות. ובעיקר - לא היתה בנייה של עשרות אלפי יחידות דיור בהתנחלויות, והפקעת קרקע בקנה-מידה ענק, בניגוד לכל חוק בינלאומי.

בערפל  המניפולטיווי שיצרו ראש הממשלה, שריו, תומכיו ודובריו השונים, מזדקרת אי שם בעבר מלחמת ששת הימים, מגדל-צדק שלנו, ואחריה משתרע מעין מדבר ריק מתודעה, ריק מאחריות, ריק מאשמה, ואז מגיחים לפתע מתוך האובך הסכמי אוסלו "הנפשעים" עם ההצעות שהציע אהוד ברק בקמפ-דיוויד, ואחריהן, כמו רעם ביום בהיר - האינתיפאדה.

על פי הסיפור החדש הזה, התפרצו לפתע הפלשתינאים בספטמבר 2000 במעין התגעשות של כוח טבע, כמו זרם אש ולבה, והבעירו את כל האיזור. לא היתה להם כמעט הצדקה הגיונית לכך, לא היתה שום פרובוקציה ישראלית, ואף להיפך - היו ההצעות  "הנדיבות" של ברק, שהם הגיבו עליהן בהתפרצות בוגדנית של אלימות, מכיוון שהם, מטבעם, מופעלים רק על ידי יסוד אי-רציונלי עז ורצחני שימנע גם בעתיד אפשרות של פשרה.

התיאוריה הזו היא הבסיס גם לטענת הימין, המקובלת, כך נראה, על רוב הישראלים, ולפיה הסכם אוסלו ותומכיו הם בעצם אלה שגרמו להתפרצות האינתיפאדה. לא המצב הבלתי נסבל שבו חיו הפלשתינאים במשך יותר משלושה עשורים, לא התמיכה השקטה של מרבית הישראלים בהמשך הכיבוש, תוך שהם משכנעים את עצמם שמדובר בשלטון נאור והומני, שכמעט שאינו כיבוש כלל, לא הסירוב של כל ממשלות ישראל- עד ממשלת רבין השנייה - לנסות להגיע לפשרה אמיתית וכואבת עם הפלשתינאים, לא הכפלת מספר המתנחלים בשנים שלאחר אוסלו, וגם לא האופן שבו ניהל ברק את השיחות בקמפ-דיוויד והצעותיו שהוצגו כאולטימטום לעראפת, הצעות שהיו נדיבות, יחסית לעבר, אך בלתי מספקות לחלוטין בעיניהם... כל אלה אינם נחשבים לסיבה מספקת להתקוממות עממית של עם כבוש ונואש, אלא אך ורק הסכם אוסלו הוא האשם במצב. כאילו לולא "אוסלו" היו הפלשתינאים משלימים באהבה עם הכיבוש הישראלי עד עצם היום הזה. כאילו הסכם אוסלו היה הגפרור ולא מטפה הכיבוי.

אין ספק שסוד הצלחתה והתקבלותה של שיטת "כיבוס הכיבוש" הוא בכך שהיא "מארגנת" באופן הגיוני, כביכול, את המציאות הכאוטית והמאיימת, וגם מצדיקה, בדרכה, את המשך הגישה הכוחנית והנוקשה כלפי הפלשתינאים.

אבל יש סכנה גדולה בתפישת המציאות הזאת, מפני שהיא פשוט לא מציאותית: אמנם הפלשתינאים עושים בשנתיים האחרונות משגים חמורים וגם פשעי מלחמה, וייתכן שלו היו פועלים אחרת כבר היתה להם כיום מדינה, אבל אם ישראל אינה מעוניינת רק להענישם אלא לחלץ את עצמה ממלכודת המצב, עליה להתעורר ולהחזיר לסיפור הגדול של הסכסוך את החלקים שנמחקו והושעו מתודעה בשנתיים האחרונות. אם לא נחזור וניטע את האינתיפאדה האחרונה בתוך ההקשר ההיסטורי שלה, לא ינבוט פה סיכוי להבנה הדדית מינימלית, שבלעדיה לא נזכה להחלמה אמיתית.