היום ששינה את פני המדינה

איפה היית כשרצחו את רבין?

אני? אני הייתי בקיבוץ. בכלל לא מול הטלוויזיה. למי יש - או היה - כוח לעצרות האלה?

מוצ"ש, שנת הלימודים רק התחילה וצריך היה לארוז תיק, לסיים את שיעורי הבית, לארגן טרמפ לקריות לבוקר, להספיק להיפרד מהמשפחה ומהחברים... למי היה כוח לסוע לתל אביב להפגנה או אפילו לשבת מול הטלוויזיה לראות מה הולך שם. ובכלל, מה הטעם?...

אי שם בשעות הערב המאוחרות... אולי סביב עשר... לא זוכרת... אמא התקשרה.

"את רואה טלוויזיה?"

"לא. למה מה קרה?"

"אני חושבת שירו ברבין."

הא?! ירו ברבין? מהפתום! זה סתם איזה דיווח היסטרי. משם והלאה, הכל היסטוריה: שלי, שלנו, של המדינה הזאת....

יום ראשון לא ממש התנהל כיום לימודים. קיבלנו פאס ממנהל המחלקה לעלות על הרכבת מעכו לתל אביב. לנסוע לכיכר, לנסוע לירושלים ולעבור על פני הארון... בכל טקסי האבל השתתפתי ואפילו עבודה אחת לא עשיתי, שנגעה לרצח הזה או לתוצאותיו.

מחלקת עיצוב גרפי של ויצ"ו חיפה, במכללת הגליל המערבי, לא ציינה את הרצח הזה בשום דרך. גם לא בשנה שאחר כך ולא בזו שאחריה. אות ומופת למעורבות חברתית ואיכפתיות פוליטית או אנושית.

מאז - השתתפתי בעצרת הזיכרון כל שנה. שלוש שנים גרתי סמוך לכיכר ונשמתי את ריח הנרות ביום הזה. בשנתיים האחרונות, גווע בי הצורך. יש לי תחושה של גיחוך, של אבסורד מהאירוע הזה. השנה לא הלכתי.

רוית

---------------------------------------

כמו בכל עצרת של השמאל, גם באותו ערב הייתי בכיכר.

עמדתי בצד הקרוב לשדרת ח"ן. לא שמעתי את ירי.

הגעתי לביתי מהעצרת ב"כיכר מלכי ישראל", חזרתי מאוחר באותו לילה ל"כיכר רבין".

אמרו שזה היה צפוי, אמרו שהכתובת הייתה על הקיר. אמרו... בדיעבד. 

בעיניים שלנו יונת התקווה פרסה כנפיה הלבנות.

אולי היינו עיוורים מאושר, עיוורים מכדי לחוש את עוצמת הכעס שבעבע.

כיכר רבין, 4.11.95

הארץ הזו השתנתה לי מאז אותו ערב.

שקדיה

---------------------------------------