רק הבוקר אמרתי לחברה בעבודה שבמדינה מתוקנת היה שר האוצר ממהר להגיש את התפטרותו מול דו"ח העוני מהחמורים שידעה המדינה. דו"ח שסתם סופית את הגולל על מי שהייתה בעבר מדינת רווחה.

והנה, לא חלפה מחצית היממה, ושר האוצר מתפטר. "מיציתי את יכולתי להשפיע", הוא אומר, ולא מתכוון למיצוי יכולתו להשפיע על הפערים הבלתי נתפסים בין עשירים לעניים.

לא, לא בעיני עשרות אלפי העניים החדשים מביט ביבי בנאום ההתפטרות, עיניו נשואות לכמה אלפי ישראלים שיפונו מבתיהם, בתנאים שבהם כל מובטל במדינה היה עוזב את ביתו בשמחה.

מיליון וחצי בני אדם חיים בישראל מתחת לקו העוני. למי שעוד לא הבין, לא מדובר באנשים שאין להם כסף למסך פלזמה חדיש. גם לא מדובר בהורים שלא יכולים לשלם עבור חוג נוסף או קייטנה יוקרתית לילד. מדובר בקו הלחם והמים.

קו העוני עובר במקום בו ככר לחם אחיד, שקית חלב וגביע גבינה, שווים קרוב לשכר יומי. קו העוני שורד בתת תזונה מתמשך של כשבע מאות אלף (700,000!) ילדים, קו העוני מת במקום בו קשישים וחולים כרוניים אינם יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי או קניית  תרופות. 

קו העוני הוא קו אדום של הזנחה פושעת, הוא קו של תסכול מבעבע המאיים על קיומנו יותר מארבעה מיליון פלסטינים.

בעוד כמה חודשים, בהתקרב הבחירות, תזכירו לביבי את התאריך: 7.8.05. תזכירו לו את אכזריותו של קו העוני. תזכירו לו את מיליון וחצי בני האדם שנמחצו תחת אגרופיו המתלהמים. תזכירו לו, ולכל מי שישכח, את ההשתפנות.