מעט אני כותבת לאחרונה. החיים מלאים עניין והאירועים, ברמה הלאומית וברמה העולמית, גדולים. לפעמים מרגישים גדולים עליי. ומי אני שאביע דיעה על ההנתקות, או על המדיניות הכלכלית או להבדיל, על הטיסה לחלל?....

אבל הנושאים שמבעבעים בראש מצטברים ובסופו של דבר מגיעים למסה קריטית שחייבת להתפרץ או להשתחרר בדרך כלשהי. אז הנה כמה דברים שאגרתי בשבועות האחרונים. על החשבון:

על המצוקה

שקדיה יקירתי כתבה כאן לפני כמה ימים על ההתפטרות של ביבי ועל המדיניות החברתית שלו לעומת זו הכלכלית. שקדיה היא טיפוס הרבה יותר נחרץ ממני. לה תמיד יש דיעה מגובשת על נושאים כאלה בעוד, שלי יש בד"כ רק שאלות ותחושות בטן ומשום כך - כל הביבי הזה מבלבל אותי נורא.

מצד אחד - ברור לגמרי שהוא אחד משרי האוצר הנחושים והמקצועיים ביותר שהיו פה אי פעם. מצד שני - הדיעות לגבי הכיוון אליו לוקחת אותנו הנחישות והמקצוענות הללו, חלוקות מאד.

כל חברי וידידיי שיש להם איזושהי השכלה או ניסיון בתחום הכלכלי אומרים, שללא המדינות הזאת של ביבי, כולל ההפרטות, שבירת האיגודים, עידוד ההון הפרטי וקיצוצי הקצבאות, היתה מדינת ישראל קורסת לגמרי אל תוך אותה פחת שעל פיה התנדנדה בערך מאז רצח רבין. הם חוזרים ומרצים לי על ההגיון הגדול והנחוש שמאחורי דרך הפעולה הביבית ועל ההכרח הבלתי מתפשר להתמיד בה, על אף התוצאות המרות של התרחבות השכבה החלשה במשק, העמקת העוני וירידת מפלס הכנרת. (סתאאם נו...)

מצד שני- רבאק - תראו מה ניה פה במדינה הזאת. מעולם לא היו פה כל כך הרבה אגודות צדקה חילוניות ומעול לא היה ביקוש גדול כל כך לפעילותן של האגודות האלה. חוק ההיצע והביקוש שכל סטודנט לכלכלה לומד כבר בכיתה ג', עובד פה שעות נוספות ונדמה, שעם כל הכבוד למדיניות הכלכלית הנחושה של ביבי, כשנגיע למקום שהוא ירצה שנגיע אליו, כבר לא יישאר פה מי שיהנה מהפירות. (חוץ כמובן ממאיון עליון עשיר כקורח שימצא עצמו מכין לעצמו קפה ושואב אבק לבד, כי כל העוזרות היגרו לארץ אחרת או גוועו מרעב ביחד עם ילדיהן.

אז תפתרו לי אתם את הבעיה, כי אני, כמו wagamama, תוהה ומתקשה להחליט - ביבי טוב או רע ליהודים?...

על הבזבוז

ומכיוון שאני - וגם שקדיה וק' - נער יום ההולדת, שייכים לשכבה שעוד איכשהו מחזיקה עצמה בכבוד מעל המים ויכולה להרשות לעצמה גם ליהנות טיפה מהחיים, הלכנו אתמול לפפגאיו, לחגוג את יום הולדתו של ק' בחגיגת בליסה של בשרים על האש. האמת? חרא של מקום, אבל פההרי לא המקום לביקורת מסעדות והסיבה שהזכרתי את זה היא, שיש באכילה שם משהו שמעורר, ובגדול, את תחושת האשם הקולקטיבית שלך. אל מול השפע, הבזבוז, הכמויות שמועמסות רק בשביל להעמיס והכמויות שנזרקות רק כדי להשאיר מקום להעמיס עוד, גם הנפש החזירית ביותר עשויה לעצור לרגע ולחשוב: רגע, ממה שאני זרקתי פה הצידה, יכולה היתה משפחה נזקקת לחיות שבוע והמשפטים ההם מהילדות - שבביאפרה יש ילדים רעבים ואיך את מעזה לא לאכול הכל מהצלחת, חוזרים ומהדהדים בראשך וגורמים לך לעצור ולשאול את עצמך: הייתכן שזה מה שקרה לנו? למדנו פשוט לבזבז בלי חשבון? לבזבז אוכל, לבזבז את החיים שמספקים לנו את האוכל הזה? לבזבז את הכסף שאנחנו משלמים על האוכל המבוזבז הזה? לבזבז את המשאבים הסביבתיים שמספקים לנו את האוכל הזה?... הייתכן שהפכנו עד כדי כך יהירים וקשי לב??...

על הטמטום

וביום אחר, מוקדם יותר השבוע, ישבתי עם יקירי בקפה ארומה שביגאל אלון וניסיתי להשלים ולפצות על כל הזמן שלא התראינו. שולחן מאחורינו, ישב נער תימני צעיר ורזה ושוחח עם בלונדיית לא מושכת, שבעיקר הקשיבה לו. הנער היה אמיתי עמיר, אחיהם של יגאל וחגי והבחורה היתה עיתונאית. הם היו בעיצומו של ראיון והבחור היה כולו מונולוג שוטף ובלתי ניתן לעצירה. לא זכור לי ששמעתי אותה שואלת שאלות. זכור לי רק קולו הגבוה, המעצבן משהו, מרצה בקול רם למדי את משנתו, את חפותם של אחיו, את אומללותה של אמו, את נכלולי השב"כ, את עוינות התקשורת הישראלית, את התמיכה הרחבה שמקבלת המשפחה בארץ ועוד ועוד ועוד. עד שהגיע בן זוגי, רשמתי לי בשקט כמה נקודות. אחרכך, התרכזתי בלשים לב שהוא לא מתפוצץ מעצבים לשמע השיחה המתנהלת בצורה מעצבנת כל כך, ממש מאחוריו.

חשבתי להעלות כאן כמה מהנקודות שרשמתי לעצמי, אבל אז ביקרתי באתר של משפחת אמיר (לא, לא אתן לינק לשם) והבנתי, שהכל בעצם שם ואין חדש תחת השמש. תחת. תחת היא מילת המפתח. כל המשפחה הזאת שווה לתחת ואם תרשו לי לשניה להשתמש בקלישאה שחוקה אומר, שהם כולם - כולל כולם - עשבים שוטים. את ביתם הייתי הורסת ואת מקומם בחברה הייתי נוטלת ומגלה אותם מכאן לעולם. שישכחו מלב ולעולם לא ישבו לתת עוד ראיונות נאצה כאלה בצהרי יום שמש חם, באמצע תל אביב שלי. כן! שלי!!! כי רוצחים לא גדלים בוואקום ויגאל עמיר, בדיוק כמו נתן זאדה וברוך מרזל, לא גדל בשטח סטרילי ומארכס כבר אמר מזמן שההוויה קובעת את התודעה.

ועל האטימות

אחרון שכחתי: הפינוי וההנתקות מעלים אל פני השטח את הרעה החולה והמסריחה של היותנו עם כובש. פתאום אנו למדים לדעת, עד כמה התרגלנו להיות כובשים ומדכאים.

כשתרגיל מקדים לפינוי נכשל, מפני שהשוטרים מפעילים יותר מידי כוח, כשהמתנחלים המעוכבים במחסום כיסופים מתמרמרים ושואלים- "מה אנחנו, ערבים?!", כשלפתע כל העיוות המתמשך מצליף בפנינו דרך המשפט "יהודי לא מגרש יהודי", ואין יותר דרך להתעלם מכך שצמחנו להיות חברה גזענית, כובש מדכא, וחיילינו היו לקלגסים - מרצון או שלא מרצון. אין יותר דרך להסית מבט מפני המציאות הטופחת על פנינו ואומרת: זה מחירה של ארץ ישראל השלמה. זה מחירו של הכיבוש. הביטו במראה - את עצמכם תראו בה ועצמכם יחשוף שיניים וינהם אליכם: "ארצה ערבי מלוכלך. ג'יב אל אווייה"....

שבת שלום