אחד, שמו לקסי, שלח לי הלילה קישור למאמר מהארץ-ספרים.

לקסי בכלל מכיר אותי ממקום אחר ובשם אחר. (כן נו, שתקום חיית האינטרנט שאין לה עוד זהות רשתית אחת לפחות ותרים שתי ידיים באוויר).

המאמר דן בספר חדש בשם "בוקר חוּם" מאת פרנק פבלוף, המתאר איך, לאט ובבטחון, נכנעת חברה אנושית לכיבוש הזוחל של "המשטר החום".

הספר הוא כנראה אנלוגיה, לא מתוחכמת ולא מתחכמת מידי, לאימי הפאשיזם. משהו בסגנון 1984, שמנסה באמצעים חצי מופשטים, לתאר איך אנחנו, כחברה וכיחידים, מקבלים עלינו גם את הדיקטטורה הקיצונית ביותר, כשהיא משתלטת על חיינו בהדרגה ומסתווה כאמצעי לשיפור איכות חיינו.

התיאור המופשט של הכניעה ל"משטר החום", הדורש מכולם פשוט להיות חומים, (לו יכולתי, הייתי פשוט מביאה כאן פסקה או שתיים מהביקורת בהארץ, אבל נדמה שהאתר שלהם עדיין בנוי בויזואלית, שיטה שכבר מזמן עברה מן העולם, ולכן קופי פייסט אינה אופציה סבירה), מזכיר הרבה קטעי שירה ופרוזה שכבר נכתבו בנושא הפאשיזם, אבל אני, מהלעשות,  חושבת קצת עקום.

לא על הפאשיזם חשבתי כשקראתי את כל זה, אלא על הצבע. חום. למה בחר פבלוף דווקא בחום? למה לא צבע אחר?... אולי כי כל הצבעים תפוסים?

שחור, מסמל רוע, או מוות.

לבן, מסמל טוהר, (או מוות).

אפור, מסמל בינוניות וחוסר בהירות.

ירוק, הוא צבעה של איכות הסביבה.

אדום, הוא צבע האהבה, או אולי המלחמה.

צהוב, הוא צבעה של הקנאה.

כחול, זורם בעורקי משפחות המלוכה.

ורוד, מנוכס לילדות.

תכלת, לילדים.

סגול, לנשים

כתום, לטרנדים חולפים

וחוּם,

החום הוא צבעו של הפאשיזם. אז בעצם למה לא?... אולי כי כך הופכת האנלוגיה לרדודה וזמינה מידי? ואולי בדיוק לכך התכוון פאבלוף?

בכל מקרה, לקסי, תודה. את תיאוריית הקונספירציה שלי, אני אמשיך בלי אנלוגיות ובלי רמזים. ישר לביצים. שיכאב הרבה לפני שתאבד אותן לגמרי.