(אף אחת לא חושבת איך זה קרה)

תוצאות סקר שערך ערוץ הנשים של הבי בי סי הבריטי, באינטרנט, מראות כי אחוזים גבוהים להחריד מאוכלוסיית הנשים בבריטניה, (הסקר דגם כ 45,000 נשים, אין פרטים על התפלגות סוציו אקונומית או נתונים אחרים כלשהם), שונאות את גופן או לפחות חשות מאד לא בנוח איתו והיו מוסרות עצמן תחת סכין המנתח, לו יכלו להרשות לעצמן את התענוג.

הבטן, היא האיזור השנוא עלינו ביותר, על פי הסקר הנ"ל, אחריה המתניים, הירכיים, שדיים ועכוז. (תחת, בנים. תחת.)

לא מפתיע לגלות, שכרבע מהנשאלות ציינו דווקא שופינג של בגדים כמקדם מרכזי של חוסר שביעות רצון עצמית וחוסר השלמה עם גופן.

גם אירועים חברתיים והזדמנויות ללבישת בגד ים לא מקלים על הקרע הזה בינינו לבין גופנו.

על מה ולמה כל זה?

האם מכבש האופנה והסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוא מציב, הוא האשם היחיד בדיכוטומיה האכזרית והלא הגיונית הזאת, שמפרידה בין אישה לגופה והופכת אותה ליצור מסוכסך, עם עצמה ועם עולמה?

מאיפה זה באמת מתחיל? איך זה קרה לנו? והאם, בכלל, היו הנשים אי פעם, במהלך ההסטוריה, חופשיות ליהנות מגופן כפי שהוא, בלי לחוש לחוצות בתוך סד כלשהו, (לעתים פיזי, זכרו את המחוך בנות. זכרו את המחוך), של דרישה אופנתית חסרת טעם?

ככל שאני חושבת יותר על הלולאה האינסופית הזאת, של שנאת אשה לגופה, נדמה לי, שתמיד היינו ככה.

שלמות גופנית היא אלמנט מרכזי בדחפים האבולוציונים של כל מין על כדור הארץ וככל שננסה להמנע ולהתרחק ממוצאנו הראשוני, הרי שבסופו של דבר, אנחנו זן השואף לשרוד ולהתפתח ואנו עושים זאת, כמו כל זן אחר על פני האדמה, באמצעות רביה.

ברור שההסבר שלי שטחי ושבלוני. אני לא דארווין, לא אריסטו ולא איינשטיין.

כל שאני עושה הוא, להסתכל על שאני רואה סביבי, ובתוכי, ולנסות להסיק מסקנות, שיקלו קצת, לפחות את חיי שלי.

התמונה מתוך הכתבה באתר של BBC NEWS UK

(הקישור אגב, כמו גם הכותרת וכותרת המשנה, באים מהניוזלטר של נעמה אורן. פנינה קטנה, היוצאת לעתים רחוקות מידי ותמיד מכילה כמה דברים ששווה להעיף בהם מבט.)