השאלה מדוע לעזאזל דבקות השכבות החלשות במפלגה שמצעה מעודד את ניצולו של החלש, מעסיקה אותי רבות, במקביל לשאלה מדוע ויתרה תנועת העבודה הישראליות על הפועלים - שותפיהם ההיסטוריים הטבעיים?

התשובה לשאלה השניה פשוטה: למעט המפלגה הקומוניסטית, אין היום בישראל מפלגת פועלים אמיתית. עמיר פרץ אומנם מנסה באומץ להיאבק בראשי מפלגת העבודה ולהחיות את מצע התנועה, אך הם – כך נדמה – מעדיפים להיבלע בחיק הקואליציה ובתירוצי התנתקות, ולהמית עצמם יחד עם הרעיון הסוציאל-דמוקרטי. 

התשובות המקובלות לשאלה הראשונה הן:

1. תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה תופסים את הביטחון הלאומי כקודם לצדק חברתי.
2. שנאה פתולוגית לכל מה שמריח מפא"י.

עכשיו שימו את עצמכם לרגע במקומו של אדם הגר בשכונת מצוקה ומפרנס את משפחתו משכר מינימום, ותגידו לי האם התשובות הללו נשמעות לכם הגיוניות? האם הגיוני שתראו את ההשקעות הממשלתיות העצומות והאין-סופיות בהתנחלויות, ולא רק שלא תשאלו מתי תשקיעו גם בנו, אלא תהפכו לתומכים נלהבים ברעיון ארץ ישראל השלמה? האם הגיוני שלמרות שהקיפוח היום גדול ומוחשי בהרבה מזה שהיה בימי מפא"י, תדבקו באהבה במפלגה שמובילה אתכם לתהום כלכלי וחברתי?

איך משמרים ומלבים שנאה כזאת? איך מנהיגי הליכוד עושים זאת?

התשובה לכך פשוטה עד להכעיס: חינוך. או נכון יותר - מניעת חינוך.

כפי שכתב ג'ורג' אורוול: "בערות היא כוח".

ולפני שאתם תוקפים ואומרים שהאשמת הליכוד בבערות מכוונת היא קונספירטיבית, וכי המקסימום שבו ניתן להאשימם הוא בחוסר כוונה (שהיא שיטה ישראלית ידועה), נסו לענות על השאלה  הבאה:

כיצד ניתן להסביר את התופעה שתלמידי מדינת ישראל הצעירה (של שנות החמישים והשישים), שהייתה כור היתוך חברתי ותרבותי, דורגו פעם אחר פעם במקומות הראשונים והמכובדים במבחנים בינלאומיים, בעוד תלמידי ישראל המבוססת, של שני העשורים האחרונים (ושקלטה בשנות התשעים את העלייה המלומדת בתולדותיה), מדורגים במקומות השמורים למדינות העולם השלישי?

ועוד שאלה על הדרך: האם הקו הברור, שמעיד שהתדרדרות מערכת החינוך החלה בסמוך לעליית הליכוד לשלטון, נראה לכם מקרי? 

ההיסטוריה מלמדת שמגמות של שוויון ותהליכים דמוקרטים לא היו מתפתחים ללא חינוך והשכלה לכל (או לרוב).  כי כל עוד הייתה ההשכלה נחלתם של בעלי המעמד הגבוה והכנסייה בלבד, היו הצמיתים, שעיבדו את אדמות האצילים, תלויים באדוניהם ככלב; וכל עוד נמנעה ההשכלה מבנות, הייתה האישה שייכת לאביה או לבעלה וחסרת זהות עצמית; וכל עוד לא קם דור פועלים מלומד, היו אלה רכוש בעלי ההון וחסרי כל הגנה ותנאים סוציאליים.

גם ההסבר להצלחה חסרת התקדים של תלמידי ישראל בעשורים הראשונים לקיומה נמצא בהיסטוריה, וקשור בראש ובראשונה לתפיסת החינוך כגורם המלכד והשומר על העם היהודי בגלות. לכך יש להוסיף את ההיסטוריה של העת החדשה, ואת ניצחון תנועת העבודה במאבק האידיאולוגי, מול המפלגה הרביזיוניסטית, על הנהגת הישוב: תנועת העבודה (שאיגדה את מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י) ראתה בציונות לא רק בסיס למאבק מדיני-התיישבותי (כפי שתפסוה הרביזיוניסטים), אלא מפעל היסטורי-חברתי, המאגד בתוכו התיישבות בארץ ישראל תוך בניה של חברה יהודית חדשה, ושימת ההון האנושי במרכז, כמעצב ובונה התרבות הישראלית-יהודית החדשה.

בחזרה להווה – אני נוטה להסכים שהתדרדרות מערכת החינוך לא החלה מכוונת זדון. יחד עם זאת, לאור הנתונים העגומים המעידים על התגברות העוני, ועל פערים מתרחבים בהכנסה, חינוך, בריאות ודיור; וכשליותר ויותר בוגרי מערכת החינוך הישראלית אין כישורי חיים מספקים כדי לחיות בכבוד, חובה עלינו להתבונן למציאות בעיניים ולהודות שמדובר ביותר מסתם שלומיאליות ישראלית טיפוסית.

חובה עלינו להעמיק מעבר לסיבות הגלויות לעין, ולתהות האם מאחורי צמצום תקציבי החינוך והרווחה והתגברות החינוך האפור עומדת תפיסת עולם מגובשת, שמעודדת במכוון את בעלי אמצעים להשקיע יותר בהשכלת ילדיהם, ומנגד, יוצרת דגם חינוכי מינימליסטי, כזה שימנע מבני המעמד המוחלש עצמאות מחשבתית והשתלבות חברתית-כלכלית עתידית, לבל יאיימו על רכושם של בעלי ההון – מגניי השלטון הקפיטליסטי.

חובה עלינו לשאול האם זהו העתיד אותו חלמנו לילדנו, והאם יש סיכוי שישראל תמשיך ותתקיים גם כמדינת כל ענייה.

חומר למחשבה: נסו לחשוב כמה מדענים, חוקרים, אנשי רוח, מחנכים, אמנים ועובדים מקצועיים איבדה החברה הישראלית במהלך עשרים השנה האחרונות.