ג'וקים. אני שונאת ג'וקים! חיות מתועבות ומבחילות שכמותם. תראו לי גוויה של ג'וק מת ואני אראה לכם את בני מעי מאיימים לפרוץ החוצה מהכיוון הלא נכון. תראו לי ג'וק חי, ובני מעי יפסיקו לאיים ויתחילו לקיים. שונאת ג'וקים!!!

לפני כמה שבועות, פרסה חברה מסויימת, על פני כל גוש דן והמרכז, שילוט חוצות שהראה ג'וקים ענקיים במבחר פוזיציות וקומפוזיציות. חמש הדקות שנאלצתי לבלות כשהדבר הזה תחוב בתוך פרצופי, בהמתנה לרמזור האדום שיתחלף בצומת הטייסים וכביש ת"א-לוד, הספיקה לי מעל ומעבר, לכל השנה הקרובה.

מבחינתי הפריסה המתריסה הזאת של ג'וקים במימדי ענק, למול עיני, בלי שאוכל להתחמק מהמראה המבחיל, היתה פעולה אלימה לשמה. מכירים את המונח "קהל לכוד"? אין ספר שאני הייתי קהל לכוד לגמרי באותן דקות. למחרת, כבר הוחלפו הטיזרים על הג'וקים בשילוט ש/ביאר את ה"חידה" המיותרת: זו היתה פרסומת לשילוט חוצות. פרסומת מעולה, אם יורשה לי לציין ולא אכנס לפירוט כל הפרמטרים העושים את הפרסומת המבחילה הזאת לטובה כל כך, כי הזכרתי אותה כאן, בגלל נושא אחר, אבל לא לגמרי: השילוט המתועב הזה, שלא איפשר לי לחמוק ממנו מחד, וגרם לי לרצות לברוח בזעקות שבר מאידך, העלה בי הרהורים שניים ושלישיים לגבי פרסום פוגעני בכלל ופרסום הפוגע במגזרים מסויימים, בפרט.

הדבר שרציתי לעשות יותר מכל הוא, לשרוף את השלטים האלה מייד. על המקום. אותם ואת הפרסומאי הדפוק שייצר אותם והתחושה הזאת חיברה אותי חזק מאד, למגזר החרדי, לא זה המסתגר בדלת אמותיו בשכונות כמו מאה שערים, אלא לזה החי בקרבנו, לצידנו, איתנו. אנשים המנסים לשמר אורח חיים ומוסר מסויימים, בתוך עולם שכל מעייניו להיפך הגמור. הצורך שלי לברוח ולהתריס נגד הזוועה שמולי, התחבר לי, מיידית, לשריפת תחנות האוטובוס הנושאות פרסומות "מופקרות" ויותר מזה, אולי, לצורך להסתגר ולהתבצר בתוך סביבה שתרחיק "תועבות" ממין זה, ותשמור על סדר יום נקי מאלמנטים לא רצויים.

כבר מעל שבועיים חלפו מאז, אולי שלושה, ואני עוד לא בישלתי לי את המחשבה הזאת עד הסוף. אתם מוזמנים להשתלח בי ובצרות אופקיי, אבל חשבו על הדילמה: חופש הביטוי והפרסום, מול פגיעה מהותית בקהל, שאינו בהכרח קהל המטרה, אבל נחשף לפרסום הזה באותה מידה בדיוק ואינו יכול לבחור שלא לראות.

ועוד משהו שקשור לפרסום: מישהו, לא ברור מי ולמה, נזכר בליאור מילר, אקס קסטרו ויעל אבקסיס, ודג אותו מהנפטלין לטובת פרסומת כלשהי של אינטרנט מהיר כלשהו. מילא זה, אבל אתם יכולים להסביר לי אולי איך זה, שמילר נהיה פתאום כל כך דומה לרמי הויברגר? זו קנוניה או שפשוט מכינים פה את הדור הבא של הבורגנים?

תוכנית הבוקר של ערוץ 10, היא משהו קטן שמשמח את בקריי לאחרונה. פעם, לפני שלוש שנים בערך, היתה בערוץ שתיים יותר מתכנית בוקר ראויה אחת. השנים לא עשו טוב לערוץ 2 ולתוכניות הבוקר שלו והעובדה שקפה-טלעד, בהנחיית הצמד המטופש ירדנה ארזי ודב גילהר, היא תכנית הבוקר הנצפית ביותר בארץ היום, מעידה כאלף עדים על ההידרדרות הזאת.

אברי גלעד ולינוי בר גפן (אם לא טעיתי בשמה), מגישים בערוץ 10 אלטרנטיבה מצויינת לכבדות המכופתרת, הנפוחה והחלולה של ערוץ 2. לא אבזבז את זמנכם בחלוקת סופרלטיבים כמו, חדים, מדוייקים, אינטליגנטים ומצחיקים, אלא פשוט אמליץ: בפעם הבאה שאתם מתעוררים לפני שמונה וחצי בבוקר, תנו להם צ'אנס. הם מצליחים להעביר את מחצית השעה של ההתלבשות והתארגנות הבוקר השגרתית, בנעימים, ולשלח את הצופים אל עמל יומם, בלי לייצר כאב ראש מקדמי, על חשבון זה של יום עבודה שעוד לא החל.

ואף מילה על הפטפטת הבלתי נסבלת סביב עולם הבלוגים, שגולשת עכשיו גם אל אמצעי התקשורת הכתובים. לדעתי, לא רחוק היום שאיזו תוכנית בוקר מטופשת, תזמין את גיבורי אופרת הסבוןהאחרונה, לראיון ישנוני בשבע בבוקר, בין האייטם על עקרת הבית שהצילה את החתול שלה לפינת האסטרולוגיה השבועית של כוכבית בן-שחר.

שבוע טוב שיהיה.