מאז קיבלתי את סטפי, הכלבלבית המתוקה שלי שאוטוטו חוגגת שישה חודשים, חל שינוי משמעותי מאד בחיי. לא רק באורח חיי, אלא גם באופיים וב... איך נגדיר את זה?... במצב הרוח הכללי שלי. סטפי היא יצור מתוק ושובב וידידותי להפליא, שמעטים האנשים שאינם נשבים בקסמה. סטפי היא אמסטפית מעורבת. אמא שלה אמסטף טהור. אבא שלה - מי יודע... כרגע, היא בערך בגובה הברך שלי, יצור לבן, רזה וארוך גפיים עם כתם שחור מתוק סביב עין ואוזן ימין. אולי המוצא המעורב אחראי לכך שהיא לא ממש דומה לאמסטפים האימתנים שאני מכירה ואולי גילה הצעיר. צפי המשקל שלה, אם תתפתח היטב ולא תשמין עקב חוסר פעילות ועודף אוכל, הוא כ 25-30 קילו. רובם מסת שריר, שאופיינית לגזע שלה. סטפי היא אחד היצורים הכי אהובים עלי בעולם כולו כרגע ולכן, היא מכירה את המאלף הפרטי שלה כבר מגיל חודשיים ותמשיך להיפגש איתו אחת לשבוע, עד שתגיע לרמת שליטה - שלה ושלי - שתאפשר לי לצאת איתה לרחוב בביטחון מלא. ביטחון מפני מה? או! באמת חיכיתי שתשאלו:

הערב נתקלתי בווינט בכתבה הזאת שמדברת על האיבה הנטושה בין בעלי כלבים ו"ילדיהם" לבין הורים לילדים "אמיתיים" בעיר הגדולה. כשסיימתי לקרוא ולצפות בכתבה המצולמת, התחלתי לקרוא את התגובות ואמרתי לעצמי - וואלה - יש פה בעיה.

אני חיה בתל אביב, אבל לא במרכז העיר. תמיד העדפתי את השכונות השקטות יותר, בדרום ובמזרח העיר וכבר כמה שנים שאני גרה ביד אליהו. באזור המגורים הנוכחי שלי, נדמה שכל משק בית שני מחזיק כלב ואיכשהו, מספר האמסטפים והפיטבולים גבוה מאד. אני אקח את הסיכון ואגלוש רגע לסטריאוטיפים ולהכללות, על בסיס מה שאני רואה פה בכל יום בשבוע ואתם תשתדלו לא להתפס ליפות נפש קיצונית מידי בגללי.

כל האמסטפים בשכונה, (אני אגיד אמסטפים ואתכוון גם לפיטבולים ולרוטווילרים ברשותכם), שייכים לערסים. כולם - מלבד סטפי כמובן אבל יש אומרים שגם אני ערסית לא קטנה, ורובם זכרים, לא מסורסים ותוקפניים או לא מחונכים בעליל. חלקם קצוצי אזניים וזנב, חלקם טריטוריאליים מאד, אחד או שניים מוגדרים אפילו על ידי בעליהם כתוקפניים. כולם עד אחד עונדים קולרי חנק עם ניטים ואפילו אחד מהם אינו מסתובב בלתי קשור, אלא אם הוא סגור בחצר הפרטית של בעליו.

מאז יש לי את סטפי, אני עושה איתה טיולים ארוכים בשכונה בכל ערב. למדתי להכיר את השכונה הזאת כמו שלא הכרתי את אזור מגורי מאז הגעתי לתל אביב לפני שש שנים. מפתיע כמה גינות מטופחות יש ביד אליהו וכמה השקעה יש פה בפינות משחק ומתקנים לילדים. אפילו שדרות נחמדות ופארק קטן יש בשכונה הזאת - תאמינו או לא. אבל מה אין פה בכלל? נכון. אין כאן אפילו מקום אחד בו אפשר לשחרר כלב ולתת לו לחלץ עצמות, מבלי שיהווה סיכון או איום על האוכלוסיה המבלה לצדו.

ועכשיו, מכיוון שהארכתי יתר על המידה, אגיע לנקודה החשובה באמת: נדמה, שעיריית תל אביב, אינה חובבת גדולה של חיות מחמד וכלבים בעיקר וזה חבל.

מחקרים רבים כבר הוכיחו עד כמה תורמת החזקת חיית מחמד לבריאותם הנפשית של הבאים איתה במגע ונדמה לי שאין צורך להרחיב לגבי יעילותו של טיפול באמצעות בעלי חיים עבור ילדים, קשישים ואוכלוסיות עם מוגבלויות שונות.

אנחנו חיים במדינה לחוצה, עצבנית, חסרת סבלנות ומסתבר - שגם חסרת סובלנות באופן די קיצוני. לו שאל אותי מישהו - הייתי אומרת שבמקופ להגביל באלפי דרכים את החזקתן של חיות מחמד על ידי חוקים שונים ומשונים, צריכה היתה ממשלת ישראל לעודד אימוץ חיות מחמד, לסבסד אותו ולדאוג בדרכים שונות, להפוך את הפעולה הזאת לנוחה ומתגמלת עבור כל אזרח במדינה. כך - אולי - אפשר היה להוריד מעט את רמת הסטרס של אזרחי מדינת ישראל ואולי לפתור בצורה עקיפה, בעיה או שתיים. אני באה מקיבוץ ובקיבוץ, כפי שאתה יודעים בוודאי, מסתובבים רוב הכלבים בחופשיות מוחלטת במשך רוב שעות היממה. הכלבים מאושרים, האנשים קצת פחות לפעמים, אבל מקרי התקיפה והנשיכה מעטים וספורים ובאחוזים של אוכלוסיית כלבים מול אוכלוסיה אנושית, המספר הזה זניח לחלוטין.

מהנתונים המובאים בכתבה בווינט, נדמה שבערים הגדולות בישראל התמונה שונה מאד ואני שואלת את עצמי למה. האם זה מפני שבקיבוץ אין ערסים? (שטויות! בכל קיבוץ יש ערסים - גם אם אינם נראים כמו אלו העירוניים). האם זה מפני שבקיבוץ לא מחזיקים כלבים מסוכנים? אולי, אבל זכורות לי שתי אמסטפיות מעורבות שחיו בקיבוץ שלי ונחשבו לכלבות הכי סמרטוטיות וצייתניות שנראו שם עד היום, (ואגב - כשאני אומרת לאנשים שהן היו אמסטף, הרוב הגדול פוער עיניים בתדהמה מוחלטת). נדמה לי, שהשוני הגדול הזה נובע בעיקר מהחופש ומהסובלנות שבקיבוץ, נהנים ממנו בני אדם וכלבים כאחד וממרחב המחיה הניכר לנפש, שאינו קיים בעיר גדולה וצפופה כמו תל אביב. הפתרון המתבקש, לעניות דעתי הוא, כרגיל, גם וגם: מצד אחד, חייבות העיריות לאכוף את החוק המחייב איסוף גללי כלבים על ידי בעליהם ואת החוק המחייב קשירה וחסימת פה לכלב ברשות הרבים (אגב - לא מדובר רק בכלבים המוגדרים מסוכנים), ומצד שני - חייבות העיריות להכיר לא סתם בקיומם של אלפי כלבי-בית בתחום שיפוטן, אלא בנחיצות קיומם ובתרומתן לקהילה.

ברגע שתכיר עיריה, כמו עירית תל-אביב, בנחיצותם של כלבים כחיות מחמד לתושבי העיר, וברגע שתתחיל העיריה ליצור מקומות מוסדרים בהם אפשר יהיה לשחרר כלב למשחק, ללא רצועה או מחסום-פה וללא פחד או חשש שמא יפגע במישהו, נראה שינוי משמעותי גם ביחסם של נון-אוונרז ושל הורים לילדים קטנים אל בעלי החיים הכל כך נפלאים האלה.

אבל הדברים חייבים לקרות במקביל ובמתואם ולהיעשות בחוכמה ואצלנו, כמה חבל, אין הרבה תקווה לעשיה מתואמת, חכמה או רגישה, מצד שום גוף ציבורי ובטח שלא מצד עיריית תל-אביב. כך שמה שהיה הוא, כנראה, מה שיהיה ואם יום אחד ייעשה משהו בנידון, זה כנראה יהיה עוד צעד שיגביל את החזקת הכלבים כחיות מחמד ולא צעד נבון ובונה אמון - שישבור את מעגל הלכלוך והפחד של שדה הקרב העירוני הזה.

שבת שלום יקרים. אני הולכת להוציא כלבה מסוכנת לפיפיקקי בגינה העירונית הקרובה.