שלשום פגשתי אם שבנה עומד להתגייס בעוד מספר חודשים לצבא. בן יחיד לאם אלמנה. בחור צעיר. כמעט נער. 

הוא רוצה להתגייס ליחידה מובחרת, כמו חבריו.

שאלתי האם תחתום לו, ותשובתה נצרבה בלבי:

"אנחנו משפחה פטריוטית, אפילו לרגע לא עברה במוחי מחשבה לסרב לו" - כך אמרה. מילה במילה.

כנכדה לחלוציות הישראלית אין לי ארץ ושפה אחרת בה ארגיש בבית.

כאדם דימוקרטי אני מתנגדת למי שעובר על החוקי המדינה, אך תומכת בזכויות המיעוט. גם אם הוא מיעוט פלסטיני. 

כבת למשפחת השכול ההולכת וגדלה, אני יודעת כמה מעט סיבות נותרות להורה להמשיך בחייו אחרי מות בנו.

כאם לבת יחידה, אני שמחה שאני פטורה מהדילמה הזאת.

נטשו צללים. דום ציפורים

נומה בני, אפרוחי!

אל מצללי אופל תגור,

איתך כי אנוכי.

עברי הינך בני אך זהו

אושרך גם אסונך,

חוטר גזע עם הקדומים,

על העמים גאונך.

עודך נער תגדל תדע

גדולות עמך פעל,

אז תבינה נצורות יפעל

עת שמשנו יעל.

נודד תהיה במלא תבל

אך מולדתך אחת.

זאת אל תשכח: נסך ציון

עד רדתך שחת. 

אם גם יאחר יום הגאולה,

יצעד שעל, שעל,

אל תוואש, אסיר תקוה:

עוד שמשנו יעל.

על הירדן ובשרון

שם ערביים חונים,

לנו זאת הארץ תהיה -

ואתה תהיה בבונים.

ויום ינהרו נושאי דגל

אל תמעלה מעל:

אל מחנך בגיבורים -

כי שמשנו יעל!

יאור מזרח כנפי רננים

יצפצפו וירננו,

יחוור שחר ומקדם -

יעל גם שמשנו.

         (שיר ערש / ש. טשרניחובסקי)