הקדמה מוסיקאלית קצרצרה:

בעקבות דיון שהתנהל בתגובות, התכנסנו לדבר על ואגנר  (1813-1883) האדם והמלחין, שנחשב לנציג אחד משני הזרמים הבולטים של התקופה הרומנטית במוסיקה (נציג הזרם השני הוא ברהאמס).

ביצרותיו (המורכבות, מרתקות והארוכות) עשה ואגנר שימוש בטכניקות של הרחבה טונאלית ופריצה מסויימת של המרחב הטונאלי המוכר ('שיטוט הרמוני').  

אנטישמיות נוסח אירופה:

אין עוררין על כך שוואגנר היה אנטישמי, אבל יש להבהיר שדעותיו לא חרגו מה"נורמה" שהייתה מקובלת באירופה של אותן שנים. יותר מכך, רבים מהמוסיקאים והמנצחים איתם עבד ואגנר היו יהודים.

לדוגמה: על שלוש פרמיירות מתוך ארבעת חלקי "הטבעת" (מחזור אופרות), ניצחו מנצחים יהודים.

שופן, כדוגמה נגדית, שיצירותיו לפסנתר מושמעות ואהובות, היה אנטישמי קיצוני ולא הסכים שיהודים ינגנו את יצירותיו, או יאזינו להן.

כישרונות נוספים:

לבד מהיותו מלחין גאון, היה ואגנר ארכיטקט מוכשר ואף תיכנן ובנה את ביירוית' (משכן קונצרטים מפואר), המשמש עד היום בית לביצוע יצירותיו.

מוכשר פחות היה ואגנר ה"הוגה". הגיגיו ייזכרו לו בזיכרון היהודי-קולקטיבי, ויקשרו את ואגנר בטעות לתורת הגזע הנאצית. 

ואגנר, שהתקשה לדבר בציבור, נהג לכתוב הגיגיו.  את המאמר "היהודים במוסיקה" פירסם ואגנר לראשונה בצעירותו ב"כתב העת החדש למוסיקה" (עיתון שייסד שומאן), בשם בדוי. מאוחר יותר פירסמו בשמו, בעיתונות הגרמנית.

בגוף המאמר, במילים גבוהות ומשפטים מליציים, סבוכים וילדותיים, דן ואגנר בבעיית מתן שיוויון זכויות ליהודים, גלש לדחייה ממראה היהודי ואופיו, לתפילה בבתי הכנסת, שהיא, לדעתו, אומנות מאובנת, לשפתם ה"יהודית" החורקת, לאי התערותם בתרבות האירופאית, לזרותם, ועוד.

המרכיב העיקרי במאמר זה הייתה קנאתו הצורבת של ואגנר בשני מוסיקאים יהודים - מנדלסון ומאיירבר - שזכו להצלחה כבירה באותן שנים, בעוד הוא מפלס את דרכו כמוסיקאי צעיר.

וכך, במסווה של ניתוח ובניית תיאוריות יהודיות-מוסיקליות, מטיח ואגנר את זעמו בשני המוסיקאים, ומביאם כדוגמה לכתיבה יהודית אופיינית - חסרת עומק ורגש, פופוליסטית ושטוחה.

את מאמרו מסיים ואגנר בפנייה אישית ליהודים: "טלו נא חלק ושתפו עצמכם ללא סייג ביצירת גאולה הבאה רק תוך כדי השמדה עצמית. וכך נהיה מאוחדים בלי גבול, אבל קחו נא בחשבון שדרך אחת בלבד בכוחה לגאולכם מהקללה הרובצת עליכם: גאולתו של אחשוורוש - ההיעלמות!"

(יש לציין שוואגנר אומנם טרח והסביר שכוונתו במילה "היעלמות" הייתה להתבוללות, אך הנאצים קשרו את המילה להשמדה)

ואגנר ומפלגה הנאצית:

ואגנר נפטר שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, ולמרות זאת, לעם היהודי, אין מלחין המזוהה עם זוועות הנאצים ושותפיהם כוואגנר.

הנאצים, והיטלר בראשם, העריצו את המוסיקה שכתב וראו בה יצירה גרמנית-ארית מושלמת.

למעשה, טראומת ניצולי השואה, ששמעו את המוסיקה של ואגנר מתנגנת בטקסים ובצעדות המוות , היא הסיבה העיקרית לאי השמעת יצירותיו בישראל עד היום.

וכדי לחדד - "קארמינה בוראנה", יצירתו הצבעונית של אורף (1895-1982), שנחשב למלחין הרשמי של המפלגה הנאצית, מנוגנת ע"י הפילהרמונית הישראלית בכל פעם שרוצים למלא את היכל התרבות (והעובדה שמרביתנו איננו מבינים את המלל - בלאטינית - אינה מבטלת את תוכנו, שבחלקו הוא גזעני מובהק, ובחלקו האחר גס עד כדי פורנוגרפיה)

בערוב ימיו:

כך כותב ואגנר, ב - 1881,  למנהל בית האופרה של ברלין, לאחר שהואשם בחברות בתנועה אנטישמית: "אני עומד רחוק מאוד מהתנועה "האנטישמית" הנוכחית, ואני מכין מאמר שיוכיח זאת בצורה כה ברורה, ששוב לא יזכירו את שמי בקשר לתנועה זו."

ואגנר לא הספיק לפרסם מאמר זה, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון, וכל השאר היסטוריה...

שני קטעים מ" Lohengrin"  של ואגנר:

      1   2

(ותודה אישית ל-ג' על העזרה והמידע)