כן כן. אני אוהבת את הטלפונים הסלולרים.

לא לא. לא בגלל תועלתם הרבה לתקשורת במאה ה-21, ולא בגלל שהם עושים את חיי נוחים הרבה יותר. גם לא בגלל שהם מעצבנים, מסרטנים, פוגמים, מנוונים ומאכלים.

אפילו לא בגלל שהם גאדג'טים מגניבים, יפים, מדליקים, צעצועים לכל דבר שצריך הרבה כישרון בשביל לעשות אותם ממש טובים, אבל צריך גם המון כישרון בשביל לעשות אותם ממש מכוערים וגרועים.

לא.

אני אוהבת טלפונים סלולרים, פשוט בגלל שהם גורמים לאנשים לחייך. לחייך בבוקר בפקק, לחייך בצהריים, בתור לאוכל, לחייך באמצע היום, מול מסך המחשב או בפינת החדר המלא והשוקק פעילות של יום עבודה, לחייך בערב, בדרך חזרה מהעבודה או בשעה שהם ממתינים למישהו או למשהו, בקור של ערב עירוני רגיל.

אני עומדת ברמזור, בדרכי לעבודה בבוקר, האוזניה תחובה באפרכסת האוזן וקול שאני אוהבת משעשע לי את שעות הערות הראשונות. במרצדס שמאחורי, איש מבוגר, בן שבעים לפחות, כולו קירח ומקומט, מחייך גם הוא אל האוזניה הנמשכת אל צד ראשו וברכב שלידי, בחורה צעירה מתגלגלת מצחוק, והיא לגמרי לבד באוטו. אולי היא שומעת את טל ברמן ואביעד קיסוס, אבל יותר סביר שהיא מדברת בטלפון ומישהו שהיא אוהבת, גורם לה להתחיל את הבוקר עם צחוק בריא.

נעים לראות פנים מחייכות סביבך ולרוב האנשים אין סיבה לחייך סתם כך על הבוקר, באמצע הפקק. בגלל זה, אני אוהבת את הסלולרים הקטנים והמעצבנים האלה. בגלל, שאת כל הנזק והניג'וס שהם גורמים, אפשר למחות בעבור חיוך אחד של בוקר, בזמן ובמקום שהם הכי לא צפויים... אלא אם אתה מדבר עכשיו בטלפון עם מישהו שעושה לך באמת טוב.

(ולא. זו לא פרסומת לספקי סלולר. זה פשוט בוקר שהתחיל טוב, בגלל שמישהו מסביבי חייך, במקום להחמיץ פנים אל האדום ברמזור).