כשהגיעו לכאן ראשוני העליה השניה הם ראו בחזיונם יהודי חדש, חזק, לוחם. יהודי-ישראלי שהוא ניגוד מוחלט ליהודי הגלותי. די להביט בתמונה אחת של חברי 'השומר' כדי להבחין למי רצו הם להדמות, ועל איזו 'מדינת יהודים' הם חלמו.

גם רה"מ הראשון, דוד בן גוריון, נציג העליה שלישית, הבין מוקדם את מה שרבים אינם מבינים גם היום: כדי לבנות חברה יש ליצור תרבות משופת.

"את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים." - כך כתב ביומנו בן גוריון בתחילת שנות החמישים, כשהמדינה הצעירה קלטה את גל העליה הגדול ביותר בתולדותיה. 

כחילונית, הקשר שלי ליהדות, כמו גם לאלוהים, רופף. ועדיין הקשר שלי למקום הזה, לבית, חזק לא פחות (ואולי יותר) משל מאמינים רבים. אני ישראלית מתוקף הולדתי וצמיחתי כאן, מתוקף שותפות הגורל, מתוקף השפה, הסיפרות, השירה, המוסיקה, החברים, וימי השמחה והעצב המשותפים.

ישראלים רבים, גם אפיקורסים גמורים, נזעקים מרעיון 'מדינת כל אזרחיה'. מהי חשיבות המדינה, הם שואלים, אם אינה מדינת היהודים. 

מספר שאלות בחזרה:

האומנם אנו מדינה יהודית היום?

במה זה מתבטא?

האם התורה והדת מצליחות ללכד את המחנות?

כמה מהרוצים במדינה יהודית לוקחים בחשבון את הפיכתה למדינת הלכה? 

די בהתבוננות בכנסת ישראל ונבחרינו כדי להבין שאנו חברה שסועה וסקטוריאלית, שהקשר בינינו ובין היהדות (או שמא נדייק ונאמר הרבנות) מתקיים בעיקר מתוקף סחטנות מפלגתית-פוליטית. 

החיבור בין דת למדינה והכפיה הדתית-יהודית מונעת מאיתנו לבנות תרבות ישראלית המשותפת גם לאזרחים בני דתות אחרות, ומותירה חברה הבנויה טלאי-מגזרים גסים שנתפרים בגאווה. כל עדה, כל סקטור, כל זרם - כל אחד לעצמו, וכולם רוצים אוטונומיה תרבותית ותקציבים לשימור עברם-עתידם. וגם השפה העברית מאבדת את מעמדה.

התורה, שאיחדה את עם ישראל בגלות, אינה יכולה לשמור עליו מפני עצמו בארץ ישראל. 

ולאלו החוששים מאובדן הזהות היהודית בסבך תרבויות האיסלם המקיפות אותנו, כדי לשים לב  - "האיום" המידי הוא דווקא מקבוצות של יהודים לכאורה. אזרחים שהדרך היחידה לחברם לכאן היא לתרבות ישראלית-חילונית,  שאינה מתנשאת ואינה דוחקת לפינה את מגוון המסורות והתרבויות שהגיעו לכאן, אלא משתפת ויוצרת גשר בינן.

גם אם נתעלם מיחסי הכוחות, בא גל העליה האחרון מחבר העמים מחדד את הבעיה: חוק השבות, המקנה אזרחות אוטומטית לכל יהודי, לא יכול לעליה הזו. אפשר להכריחם לעבור גיור כהלכה וברית מילה, אבל לא ניתן להפוך ליהודים מאמינים עולים חצי יהודים (במקרה הטוב) שהיגרו לכאן מכורח מציאות קשה, וללא אידיאלים ציוניים. 

כבר היום ניתן לראותם מסתגרים, בונים קהילה משל עצמם ומסרבים להיטמע.

עברנו הגלותי, שהוביל את ראשוני העולים ציונים לכאן (בלהט רוח המהפכנית שנשבה באותן שנים בעולם המערבי), והצורך המידי ב'בית לאומי', הותירנו עם חוק שבות ריק מתוכן - חוק גזעני המאזרח רק את מי ששורשיו (אי שם בעבר) יהודים. וחמור מכך: חוק המאזרח גם בני אדם ששום מדינה אחרת לא הייתה מאפשרת להם כניסה לגבולותיה.

וגם אם נניח שמדינה יהודית היא האידיאל, המצב הדימוגרפי מלמד שהתהליכים אינם תלויים בנו. 

תסתכלו לרגע למציאות בעיניים ותבינו שמרבית בני העם היהודי הרוצים בכך כבר הגיעו לכאן. אם לא נלמד היום להפריד בין עבר יהודי להווה ישראלי, מיעוטנו, בעתיד הלא רחוק, ויטפח על פנינו.

הבחירה, נכון להיום, היא בין מדינת "המיעוט היהודי" ללאום ישראלי, המפריד בין דת ומדינה, ומכיל בתוכו את העם היהודי - וזו 'מדינת כל אזרחיה'.

ולסיום משפט ממגילת העצמאות שמשום מה נוטים להתעלם ממנו. משפט ההמשך ל"היא מדינה היהודים":  

 "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".