בשביל אסד - ובלוני השלום הפורחים באוויר שלו, יש לנשיא שלנו זמן. הרבה זמן אפילו.

אבל בשביל "עניי" עירו, עובדי עריית קרית מלאכי, שמשכורותיהם מולנות כבר חצי שנה, אין לו אפילו דקה.

"הנשיא לא הסכים שילדים, תלמידי בית ספר יסודי, יהיו חלק מהמאבק..." נמסר מלשכת דוברו של הנשיא, כתירוץ לסירובו של קצב לפגוש את העובדים המפגינים יחד עם ילדיהם ליד ביתו, ואני תוהה, האם אין לילדים חלק בתסבוכת המבזה הזאת? האין הם הנפגעים העיקריים, כשלהוריהם, אין את הסכומים המינימליים הנדרשים בשביל לפתוח עבורם שנת לימודים כהלכתה או לחגוג את חגי ישראל שחלו במהלך מחצית השנה האחרונה. (ראש השנה, סוכות, וחנוכה).

כמי שהיה ראש עיריית קרית מלאכי, מכיר קצב באופן אישי את מנגנון השלטון המקומי בעיר ובתוך כך, אינו זר גם לחלק משמעותי מהמפגינים שביקשו לפגוש בו ולשטוח בפניו את בעיותיהם.

האדישות, קור הרוח המתנשא והנרפות העלובה של קצב אל מול משרד האוצר וראשות עיריית קרית מלאכי, הן מהמפגנים הדוחים יותר של חוליי הכוח והשלטון, שאפשר להעלות על הדעת ולי נותר רק לקוות, שיום אחד, בתום כהונתו, יצטרך האיש החלש והאנמי הזה, לחזור לעירו ולכור מחצבתו, בלי מכונית שרד ומאבטחים מכל עבר ואז, אז לא תהיה לו ברירה אלא לעמוד פנים אל פנים מול אלה שהוא מנפנף מעליו עכשיו בקלות רבה כל כך.

כל כלב בא יומו, אומרים בני דודינו, ואנחנו, מה נשאר לנו לומר מלבד אמן כן יהי רצון?

כבוד הנשיא משה (אינליזמן) קצב.