פלטינות בתחת שלי!

מאיפה להתחיל בכלל, אני לא יודעת. איך מתחילים לבטא את הדילמה של ההומניזם והאמונה בפיתרון לא אלים של סכסוכים, מול מה שקורה פה היום?

איך ממשיכים להאמין שלא רק אפשר אלא צריך, חייבים, להמשיך לראות בצד השני בני אדם שנבראו בצלם, כשכל גילוי של הומאניות נתפס כנקודת חולשה שניתן, צריך ואף מנוצלת נגדך בהזדמנות המעשית הראשונה?

אני מאמינה בחינוך, אני מאמינה בחינוך לסובלנות וביעילותו בדיוק כמו שאני מאמינה ביעילותו הקטלנית של החינוך לעיוורון ולשנאה. אני מאמינה שהמצב בו אנחנו נמצאים היום אינו רק תוצאת החינוך שהקנה הצד השני אלא גם תוצאה ישירה של החינוך שהקנינו אנחנו, לנו ולהם, לבנינו ולבניהם ועם כל זאת, אני אובדת עצות מול השנאה ומול הנכונות שמגלה הצד השני להמית עצמו, באוהלה של תורה או על מזבח הלאום, תבחרו אתם, ולקחת אותנו עמו.

במלחמה כמו במלחמה, יאמרו המצדדים בפתרון הכוח. יכולת הרתעה היא הנשק החזק ביותר. (הנה, ראו כמה שקט הגבול עם סוריה).

בחיים, כמו בחיים, אני חושבת, לא רק הכוח מדבר, ולא רק החינוך, ולא רק התרבות והמטענים ההיסטוריים שעומדים בין שני עמים ומאחוריהם, אלא הכל יחד, ואם ננסה להשעין משקל יתר על צד זה או אחר, אם ננסה לסמוך על הכוח לבדו או על ההומניות לבדה, לא נצא נשכרים, (וזה בלשון המעטה).

מקרים כמו זה של אתמול, בו ניסיונו של צד אחד לשמור על צלם אדם, נתפס כנקודת תורפה ומנוצל לצורך רצח ברוטלי, מערערים את אמונתי ביכולתנו לפתור את הסכסוך הזה שסביבנו ובתוכנו, בדרכים שיאפשרו לנו ולאויבינו, (כן. אויבים שקדיה. מבחינתי הפלשתינים הם אוייב לכל דבר ועניין, עד שיוכח אחרת), לשמור על צלם אנוש ולהמשיך למנות עצמנו כחלק מהמין האנושי, ושוב אני חוזרת אל אותה שאלה ששאלתי כאן רק לפני חודשיים: מה כבר אפשר לעשות? מה אני אמורה לחשוב? האם עדיין יש דרך לפתור את הסכסוך הזה בלי לטבוח עם שלם לשם כך?....