ראיתי את מינכן

אחר כך ראיתי את גן עדן עכשיו

אחר כך הלכתי וראיתי חדשות.

אחר כך הוצאתי את הכלבה לפיפי

והבוקר קמתי לעבודה כאילו כלום לא קרה....

אז קרה משהו?

לא. כנראה שלא קרה כלום.

מינכן הוא סרט אמריקקי ספילברגי מצוי, שמנסה לספר לנו כמה הטרור הוא רע – משני הצדדים וכמה חזקים המניעים הרגשיים הדוחפים אותנו בסופו של דבר אל דרך הטרור.

גן עדן עכשיו הוא סרט קטן, מקומי, שאינו מנסה להיות יותר מזה ומתאר את המציאות כל כך בקטן, עד שנדמה כאילו גימד אותה במתכוון. צימצם וצימצם עד שנותרה רק קליפה חלולה של אנשים חלולים עם מניעים חלולים. חסרי תקווה. חסרי כל.

החדשות הן חדשות. מתלהמות, מטרטרות, מביאות שוב ושוב את אותן התמונות ומנסות לספר סיפור, לא בדיעבד או על דרך המשל, אלא את המציאות כפי שהיא מתרחשת אל מול המצלמה, בעת התרחשותה. אבל גם החדשות מביאות בסופו של דבר מציאות מפולטרת ומבוזרת המתאימה עצמה להשקפת עולמו של כתב, עורך או מגיש מלוקק, כאלה ואחרים.

מינכן יודע להציג לנו את הדברים בצורה, במידה ובטעם שהתרגלנו לעכל. יוצא מתוך נקודת הנחה, שאם החומר אינו מעובד מספיק – אנחנו נסרב לטעום או במקרה הטוב – נטעם אבל לא נצליח להחזיק בפנים ונחרבן הכל אחרי חמש דקות. מינכן חושב בשבילנו ומותיר אותנו בסופו של דבר עם חזרת הסדר הטוב על כנו – כשהרוצח היהודי חוזר בתשובה ומתגולל על מפעילו היהודי בנאום צדקני המנער מעליו את כל מעשי הרצח שביצע, בשם העם והמולדת. אחר כך מותירים שניהם את קו הרקיע של מנהטן לדבר ולהראות לנו את מגדלי התאומים כסוג של מסר מבשר רעות לעתיד.

זה דווקא חזק הסוף הזה. משתמש נכון במה שהיה ובמה שיהיה, כמו שספילברג יודע לעשות. בכלל – הדבר הכי חזק במינכן – הוא הבימוי. אבל לא התסריט.....

גן עדן עכשיו לא מתחכם כמעט בשום צורה. המציאות היא המציאות והיא כל כך עלובה, עד שאין שום סיבה לשפץ אותה – לטוב או לרע. מספיק להראות אותה כדי להעביר את המסר. שכם נראית כמו מחנה פליטים הרוס אחד גדול ומיכיוון שמעולם לא הייתי שם, נותר לי רק להניח, שאכן כזו היא. חאלד וסעיד אינם יוצאי דופן בשום צורה מכל אדם רגיל אחר. הם שורדים בסביבתם הטבעית, זו שבה גדלו ועוצבו והם מבינים, ממרומי גיל עשרים ומשהו שלהם, שככה זה הולך להשאר. אין תקווה, אין מוצא, אין מציאות אחרת עבורם. שכם היא שכם ולחייהם שם, כך מסתבר, אין הרבה טעם או חשיבות בעיניהם. אחד קודר ומריר, אחד ליצן נמהר. הם חברים טובים שלא נשאר להם מה להפסיד ולכן, למה לא יהפכו שהידים ולפחות ישאירו למשפחותיהם משהו להתגאות בו?....

בחדשות אין גיבורים. בחדשות כולם ניצבים, שחקני משנה, דמויות קרטון מתנועעות. בחדשות יש רק דם ואש ותמרות עשן ותמונות שחוזרות על עצמן. בחדשות יש, בסופו של דבר, רק את קולו של הפרשן ואת החלטת העריכה אילו תמונות להראות ואילו לגנוז. בחדשות יש מיליוני מוסלמים חמומי מוח וקנאים הקמים עלינו להשמידנו בגלל כמה ציורים טפשיים בעיתון ואז אנחנו נזכרים (עם קצת עזרה כמובן) בסלמן רושדי ובפסוקי השטן ובהתפרעויות בצרפת ובאל קאעידה ובתאומים ובסדאם חוסיין ואיראן ובאטום ובנפט ובכך – שכל העולם יכול בעוד רגע לחדול ולהיות כלא היה, אם רק יחליט איזה מוסלמי מטורף ללחוץ על כפתור שעוד לא איתרנו – אבל הוא בטוח שם....

מינכן מאזכר שוב ושוב, באלפי וריאציות דקות ניואנסים, את סצינת החוטף עם כובע הגרב על המרפסת בכפר האולימפי שבמינכן. האזכורים הויזואליים העדינים האלו – שומרים אותנו מפוקסים על המטרה כל הזמן, גם אם לא שמנו לב אליהם בכלל. קצת כמו פרסומת סמויה בטלוויזיה. קצת כמו הפריימים של איברי המין במועדון קרב. הראש עובד בכיוון שבו הוא אמור לעבוד גם אם נדמה לנו, שבאותו רגע אנחנו בסך הכל צופים במותחן מרדף הוליוודי מצוי ולא מוצלח במיוחד.

גן עדן עכשיו מאזכר כל הזמן את מחכים לגודו. הוא לא מתיימר ולא מתהדר אבל מתכתב, קולנועית, עם מחכים לגודו ועם אוונטי פופולו כמעט בכל סצינה. גם כאן – חוסר התחכום הוא רק מסווה לתחכום. הכל כל כך פשוט ושטוח – שאפילו הוויכוחים על כן או לא ולמה בכלל, נשמעים פלקטיים. מסממים. מרדימים. נדמה לך שלא חידשו לך כלום עד שאתה תופס – שבעצם שמעת יותר מששמעת אי פעם בצד ההוא. או יותר נכון – הרי מעולם לא שמעת איך זה מתנהל שם.....

והחדשות? שם הרי יש כל כך הרבה מילים, וכל כך הרבה דעות, וכולם חכמים וכולם נבונים וכולם ידענים.... ואתה מקשיב ומקשיב ובינתיים שותה קפה, לועס עוגיה, הולך לשירותים, מצחצח שיניים, מתכונן ללכת לישון או ללכת לעבודה או ללכת להביא את הילדים מהגן והם ממשיכים לטרטר, לברבר, לפרשן ונדמה לך שהבנת מה הם אומרים ונדמה לך שאתה יכול להבחין בין דיעה אובייקטיבית להסתה ונדמה לך שאתה יודע להבחין בין עובדות לעיוות המציאות ונדמה לך.... רק נדמה לך.

את מינכן ראיתי מיציע ה- VIP של הסינמה סיטי, בכורסה נוחה, רגליים למעלה, כוס יין ביד אחת ובייגל אמריקאי בשניה.

את גן עדן עכשיו ראיתי על כסא חורק וצר באולם הקטן של סינמטק תל אביב, כשברקע מוזיקה אירית רועמת מהפסטיבל התנהל בחוץ.

את החדשות שמעתי מעל אסלת השירותים וליד כיור המטבח תוך כדי הכנת ארוחת הצהריים למחר.

והבוקר קמתי, כמו בכל יום, הוצאתי את הכלבה ונסעתי לעבודה ברכב הליסינג שלי. לפחות סיימתי אתמול בלילה את הספר הריקני שקראתי. מישהו יודע איך נראות נעליים של ג'ימי צ'ו?.....

(אני מודעת לכך שזה פוסט די אישי עם מסר לא ברור, אבל ככה זה בחיים, לפעמים הם אוסף של עובדות בלי מסקנה ברורה.... אחר כך נכנסים לווינט, מוצאים את זה ונזכרים בסעיד מחליט בשניה, שלא לעלות על האוטובוס הישראלי כשחגורת הנפץ עליו. החלטה של רגע...)