עירית לינור כועסת על גן עדן עכשיו. עירית לינור אומרת שגן עדן עכשיו הוא סרט תעמולהנאצי. עירית לינור היא אדם קטנוני, קולני וצר אופקים. אבל עירית לינור כתבה את דבריה בווינט והגיעה איתם להמוני קוראים ולכן נדמה לי, שצריך להתייחס לדבריה בסוג של רצינות ולתת להם תשובה הגונה והוגנת:

אז ייתכן שגן עדן עכשיו הוא סרט תעמולה.

תעמולה, (על פי ויקיפדיה) היא צורת תקשורת מודרנית בה נעשית הפצה מחושבת של רעיונות פוליטיים בקרב ציבור רחב בעל מאפיינים המוניים. על פי ההגדרה הזאת, ייתכן מאד שגן עדן עכשיו הוא סרט תעמולה אבל כמוהו, אם כך, גם מינכן – שעליו כתבתי כאן ועוד עשרות ומאות סרטים שנעשו כאן בארץ, בהוליווד ובכל מקום אחר בעולם ונוגעים בנושאים פוליטיים וחברתיים רגישים ושנויים במחלוקת.

לינור נטפלת לפרטים קטנים, מלינה על שטיחות דמותם של הישראלים המעטים בסרט, על הבחירה במשת"פ יהודי המסייע למתאבדים, על הבחירה בשחקן חתיך רחמנא ליצלן, על היעדרו של ייצוג לצד השני של המשוואה וכן הלאה וכן הלאה. כל אלה – הופכים את גן עדן עכשיו, בעיני לינור, להתגלמות התעמולה הנאצית.

היא מתעלמת לחלוטין כמובן, מעשרות שנות קולנוע ישראלי שנתן ייצוג לצד הישראלי\יהודי לבדו והציג את הערבים כהתגלמות הרשע מחוסר ההגיון והרצחנות משוללת המניע עלי אדמות.

לינור קובלת על כך שאין לה פתחון פה בסרט הזה ולכן סיווגה אותו כבלתי ראוי ופסלה אותו מקבלת תמיכה תקציבית ישראלית. אבל לינור רואה רק את הפרטים הקטנים וכשהיא מנסה להסתכל על התמונה הגדולה, כל שהיא מצליחה לקלוט, הוא ייצוג של עשרות שנות תעמולה ישראלית, המעמעמות את חדות המראה שמשקף הסרט הזה.

הכשל האמיתי בטיעון וביכולת הראיה של לינור (ולא – איני מתכוונת למשקפיים או לקוצר ראיה פיזי) הוא חוסר היכולת להבין, שכך אכן נראים הדברים מהצד השני. אנחנו כנראה באמת לא קיימים שם כבני אדם וכישויות חיות ונושמות. סעיד – הגיבור הכל כך חתיך לדעתה – אומר בעצמו שהפעם האחת בה יצא בחייו מתחומי שכם היתה, לניתוח בבית חולים ישראלי כשהיה בן 5. מאז – הוא כלוא בתוך העיר הדומה יותר למחנה פליטים וזו המציאות שלו ואלה חייו. הוא אינו בא במגע עם יהודים שאינם חיילים וכל שהוא יודע עלינו – מקביל לכל שאנחנו יודעים על בני דמותו בצד שלו: כלום!

גן עדן עכשיו מציג בפנינו את תמונת המראה של הבורות שלנו: אם לא שירתת בשטחים אי פעם, אין לך מושג איך זה נראה שם. פשוט אין לך מושג והסרט הזה נותן לך את המושג הזה. לא – הוא לא גורם לחורבות להראות כמו וילה בטוסקנה אלא כעוני מרוד ולא – הוא לא גורם לחוסר התקווה להראות טוב או נקי או חסר הקשר כטענתה. להיפך – התמונה המלאה נבנית לאט לאט – אבל מספקת בסופו של דבר את כל המרכיבים הנחוצים והיעדרה של הדרמה, היעדרו של מפץ גדול השולח את הגיבורים למשימת התאבדות נואשת – רק מדגיש את האמת המרה: המפץ הגדול כבר מאחורינו מזה שנים רבות. עכשיו נותרו רק השנאה, הניתוק, הבורות והעוורון. משני הצדדים.

לינור קובלת על הצגתו של רוצח המונים כאדם ושוכחת – שהוא באמת אדם. לא סוס, לא חמור, לא עז ולא חייזר מהחלל החיצון אלא אדם – כמוה וכמוני, שנסיבות החיים הובילו אותו אל המקום שבו בחר לסיים אותם. גם ברוך גולדשטיין היה אדם וגם קוזו אוקמוטו וגם ההוא שהלך לרצוח את הרוצחים בשם ממשלת ישראל ב 72. כולנו בני דם וככאלה, אנחנו עושים בבני מיננו ובכל החיים עלי אדמות, מעשים שאולי לא ייעשו – אבל הם נעשים ועוד איך.

אז כן, גן עדן עכשיו משתמש בשפת הקולנוע כדי להגיע אל כמה שיותר צופים ומזדהים. מה לעשות – מטרתו של הסרט היא להציג את הצד השני. זה שאנחנו לא אוהבים. זה שאנחנו מורגלים לשנוא, לקלל ולהחשיב לחיות אדם ולרוצחים חסרי מצפון. אז השחקנים נאים יותר מהממוצע, התמונה ממוקדת בהם ובסביבתם ולא מתפזרת לדדיקטיות של האמת ההיסטורית המדוייקת וסצינת הסעודה האחרונה קורצת אל הצופים שמחוץ לתחומי המזרח התיכון. אז מה? אחרי הכל – האמת שם היא היא האמת – כפי שהיא נראית מהצד ההוא וכל הקיטורים שבעולם על חוסר צדק או על תועמלנות פוליטית מוטה, לא יועילו. אם האיש שמולך רואה בך רוצח, אז עבורו אתה רוצח ועדיף שתדע את זה. עדיף בשבילך – לא בשבילו וזו השורה התחתונה שלי מכל העניין: גן עדן עכשיו הוא מראה המוצבת מול פנינו ומציגה לנו אותנו – כפי שאנו נראים מהצד השני. והעובדה שלא רואים אותנו שם בכלל אינה משנה דבר.