אז בוש נאם. איזה כיף לראות את נאום מצב האומה של הנשיא האמריקאי, אחרי שנים של חינוך קפדני מול המסך המרצד של "הבית הלבן". פתאום אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים מה הולך שם. שאנחנו מסוגלים לקלוט את ההתרחשות שמאחורי ההתרחשות. סבבה לנו. שיו. מרגש כמעט כמו להשאר ערים עד ארבע לפנות בוקר בשביל לראות את הפלייאוף באנ בי איי. (לא נשארתי נו.במת. גם לא בשביל הפלייאוף).
והנה לנו משפט אחד. קצר וברור, מתוך הנאום לאומה שנשא בוש הלילה. נאום הפתיחה בעצם, של מסע הבחירות שלו:
Nine months of intense negotiations involving the United States and Great Britain succeeded with Libya, while 12 years of diplomacy with Iraq did not. And one reason is clear: For diplomacy to be effective, words must be credible, and no one can now doubt the word of America.
בסוף הפיסקה, שלקחתי מאתר הבית הלבן (לא הסדרה, ההוא מוושינגטון די סי) כתוב Applows. וואלה אפלאוז. בוש נותן את התשובה האמריקאית, השחצנית והמתנשאת, לשאלת משקלו של כוח ההרתעה בהקשר של התנעת תהליכים מדיניים.
12 שנים של דיפלומטיה לא הביאו את עיראק, בהנהגתו של רודן יחיד, להתכופף מול דרישותיו של המערב, בהנהגת האימפריה האמריקאית. מלחמת המפרץ הקודמת, שהסתיימה בסוג של התקפלות עלובה, לא היוותה נקודת לחץ רצינית. אולי רק ניפוח חזה והצהרת כוונות, שסדאם - ואיתו שאר המדינות המוסלמיות העוינות את המערב, בחר להתעלם מהם בחוסר אלגנטיות מופגן.
היום, כששלטונו של סדאם כבר אינו קיים, נרמס ומוגר תחת גלגלי הטנקים העיראקיים, האיום האמריקאי שריר וקיים ואמיתי לגמרי. "איש אינו יכול היום להטיל ספק במילתה של אמריקה." נכון או לא נכון, אולי נתון לוויכוח, אבל לא המילה של אמריקה היא שעומדת על הפרק פה אלא כוח ההרתעה שלה ויכולתה לקיים אותו לאורך זמן.
ההתקפלות שלקדאפי וההתרככות של אסד אינן מקריות, לעניות דעתי ולא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את זה. אמריקה, מאיימת היום על המשטרים המתנגדים לה, ביותר מעוצמה כלכלית בלבד. אמריקה היא היום כוח צבאי אדיר שיכולת הביצוע שלו הוכחה.
אסד אולי לא נבהל מכמה באזים ישראלים על ארמונו בין שתיים לארבע, אבל הוא בהחלט לא רוצה לראות טנקים אמריקאים על גבולותיו עם עיראק והוא יעשה הרבה בשביל להשאיר את האמריקאים במקום שבו הם נמצאים כעת.
אותו הדבר עם קדאפי. בוש הוכיח שאם הוא מחליט להכניס את ארצו למלחמה, מיותרת ככל שתהיה, הוא עושה את זה ואפילו מצליח להשיג את רצונו. אף אחד לא חסין. קדאפי לא רוצה לראות את תלתליו המטופחים תלויים לצד הקרקפת של סדאם וגם הוא יעשה לא מעט בשביל ללכת לעולמו בחתיכה אחת ובלי ביקור אצל רופא השיניים של הצי האמריקאי.
מסתבר אם כך, שכוח עדיף בשילוב עם נכונות להשתמש בו, מייצר הרתעה והרתעה מייצרת התקדמות. אחורה או קדימה, זה לא משנה, אבל התקדמות בכיוון שאליו בעל הכוח העדיף בוחר ללכת.
נדמה לי שפעם היינו בנקודה הזאת מול מדינות ערב ומול האוכלוסיה הפלשתינית בתוך שטחי הקווים הירוקים והסגולים. היום... היום אנחנו כבר במקום אחר. אז אולי יש לנו עוד מהללמוד מהאמריקאים, מלבד איך מקימים רשת מזללות בשר מצליחה ואיך נראות נעליים של מנולו בלנקו (או השד יודע איך מבטאים את השם Blahniks) .
האיש הכי מרתיע בעולם נכון להיום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
