קביעתו התמוהה של פרס, שמפלגת העבודה "מעולם לא רצתה להיקרא סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית", שלחה אותי לעיון בארכיון מצעי מפלגת העבודה לדורותיה. עיון שגרם לי, אגב, לעונג רב, ועל כך עלי להודות לשמעון פרס.

אך עוד לפני מצעי מפלגת העבודה, ראוי לחזור ולעיין בכתביו של דוד בן-גוריון, מהימים שבהם לא נדרשו מנהיגים לענות על השאלה האם הם אידיאולוגים או פוליטיקאים (עיין ערך: חדשות שישי, ערוץ 2).

הוויכוח המרכזי בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, בשנות השלושים, נסב סביב שאלת התשתית החברתית. בניגוד לתפיסתם של הרביזיוניסטים, ששמו דגש על הצד הצבאי והמדיני, סבר בן-גוריון כי המהפכה המדינית מותנית במהפכה חברתית תחילה. או כפי שכתב בן-גוריון: "הסוציאליזם אינו רק התכלית, כי אם גם דרך הגשמת הציונות".

תפיסתו של בן-גוריון, המגובה בעשייה סוציאליסטית, עמדה גם בבסיס מצעי הבחירות של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לאחר קום המדינה, ובאה לידי ביטוי בחוק ביטוח בריאות כללית, הבטחת פנסיה לכל אזרח, שירותי סעד, פעילות לקידום שוויון זכויות לנשים ושוויון זכויות למיעוטים, חוק חינוך חינם, שירות תעסוקה לכל ועוד.

וכך נכתב במצע הבחירות של מפא"י בשנת 1949: "שלושת תפקידיה החיוניים הגדולים של מדינת ישראל רק מתחילים: קיבוץ גלויות; בניין הארץ ואכלוסה; משטר סוציאליסטי של חירות שוויון וצדק". רוח דומה שורה על מצע המפלגה משנת 1951: "המצפן ההיסטורי של מפלגת פועלי א"י הוא החזון הציוני-סוציאליסטי - חזון הנביאים והוגי זמננו - אשר תכנו גאולה מלאה ושלמה לעם היהודי על רקע סוציאליזם דמוקרטי".

גם בשנים מאוחרות יותר לא נעלמה ממצעי מפלגת העבודה התפיסה הציונית-סוציאליסטית, ה"רואה בערכים החברתיים של ההתיישבות העובדת את הדרך הנאמנה לאומה המשתיתה את חייה אדמת הארץ... ועל חברת עובדים בת-חורין" (מפא"י, 1959); " בראש כל מאבקינו לקראת קום המדינה ומאז מעד עתה עמדה תנועת העבודה, חזונה, דרכה, ואישיה" (המערך, 1969).

ניתן לחשוב שאולי נכנע שמעון פרס לתעמולת הליכוד, ושכח מה היו תפיסותיה של מפלגת העבודה לפני מהפך 77. אך מחשבה זו מופרכת כשקוראים את מצע המערך, משנת 1984  - שתי קדנציות אחרי המהפך - המחייב: "ביסוס המשטר הדמוקרטי וחיזוק כוחם ומעמדם של ערכי הסוציאליזם הדמוקרטי במשק, בחברה ובממשל הישראליים".

(ולמי ששכח, או אולי עוד לא נולד באותה שנה, ראוי להזכיר שבשנת 84 היה שמעון פרס מועמד המערך לראשות הממשלה)

אז מה באמת קרה לשמעון פרס?

אפשר לומר הרבה דברים על פרס, אבל שוטה הוא לא. וגם חרף גילו, לא ניתן לומר שהאדם לוקה בזיכרונו.

התשובה לשאלה היא שלשמעון פרס לא קרה דבר. פרס הוא אותו פרס שהיה (ונשאר) מאז המפץ הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון ושלח את מפלגת העבודה לאופוזיציה. כי למרות המשפטים המעיין סוציאליסטיים במצע המערך משנת 84, בפועל, עשה שמעון פרס כל מה שאפשר כדי לטשטש את ערכי תנועת העבודה מאז הפך שותף מלא לממשלות הליכוד.

האם מדובר בשינוי אידיאולוגי? לא בטוח. בניגוד לבן-גוריון, שהיה מורו ורבו, כשמתבוננים על התנהלותו של שמעון פרס לאורך מרבית הקריירה הפוליטית שלו, מוצאים שם מעט אידיאולוגיה חברתית, והרבה מאוד אידיאולוגיה אישית – זו ששמה את פרס במרכז.