תוצאות הבחירות אינן טובות לאף צד. גם לא למנצחים לכאורה. במיוחד גרועות תוצאות הבחירות לאזרחי המדינה, שבייאושם העדיפו לשבת על הגדר ולא לנקוף אצבע לשיפור המצב.
ניצחון דחוק לקדימה, הישג לא מספיק טוב לעבודה, החלשות נוספת למר"ץ.
לממשלה הבאה יהיה אולי סדר יום חברתי יותר, אבל יהיה לה גם סדר יום דתי יותר.
מפלגת הגמלאים – המנצחת הגדולה - היא הבדיחה העצובה ביותר של בחירות 2006.
7-8 מנדטים שנתנו קולות המחאה לגמלאים, עלולים לגרום לקשישים ליותר נזק מתועלת. 2 מנדטים היו מאפשרים להם לטפל במצוקות הממשיות עימם מתמודדים קשישים רבים בישראל. 7-8 מנדטים? זהו כוח מיותר שניתן לסבים חביבים אך נטולי כל רקע פוליטי ומדיני, ושלמרבה הצער לא ניתן לקרוא להם אפילו ארגון חברתי.
ראוי שמערכת הבחירות של שנת 2006 תיכנס כקורס חובה לכל סטודנט מתחיל לתקשורת. התקשורת הישראלית חטאה חטא גדול הן למתמודדים ולמפלגות והן לצופים. שיכרון הכוח, המגלומניות והיוהרה הפכו את התקשורת ללא ראויה לאמון הציבור.
ביבי נתניהו - האדם והטרגדיה.
אהוד ברק - דהרתו הזחוחה מערוץ לערוץ של זה שלא מזמן תלו תקוות גדולות במוחו האנליטי, הוכיחה עד כמה צדק עמיר פרץ כשלא שריין לו מקום ברשימת העבודה.
ובכל זאת, אמש נפל דבר בישראל – אחרי שנות דור, לראשונה אמרו אזרחי המדינה "לא עוד!" לימין המדיני, החברתי והכלכלי. התרסקות הליכוד, התוצאות הלא מחמיאות לאיחוד הלאומי-מפד"ל, והיעלמותה של מפלגת שינוי, כל אלה מלמדים שהעם יודע מה הוא לא רוצה.
המהפך עדיין בשלבי הבשלה. זהו תהליך מעודד אך גם מסוכן.
מה כן רוצים אזרחי המדינה? השאלה הזו עדיין פתוחה.